לא זוכר שמישהו דיבר עליה כעל הדבר הבא, אבל אריאנה גרנדה בת 25 היא כבר יותר מהדבר הבא. היא הסיפור המרכזי של עולם הפופ נכון לרגעים אלה. שני האלבומים האחרונים שלה, ‘My Everything’ ו‘Dangerous Woman’, הוכיחו שהיא זמרת פופ בהתקדמות. בפרק החדש, שמגיע 18 חודשים אחרי אסון הפיגוע בקונצרט שלה במנצ'סטר ארנה, אירוע שהיה עלול להכניס אותה לקיפאון אישי ומקצועי, היא חוזרת עם אלבום פופ רביעי שזוכה לשבחי הביקורת, אם כי לדעתי, לא כזה שייכנס לרשימת אלבומי הפופ הטובים של המילניום הזה. גרנדה שרה בלהט על תנו למתוק לשלוט בלבבנו – “letting the sweetener in our hearts” כדי "לעצור את המרירות הזו" – “bring that bitterness to a halt”, אבל שיר כמו Breathin הוא דוגמא לאחד הבולטים. על בנייה מחדש את עצמך לאחר הטראומה. גם No tears left to cry הוא תערובת מוצלחת בין פופ להיפ הופ. היא נוגעת גם בפאנק בשידוך עם פארל ויליאמס ב – Blazed. זה נשמע מקצועי, אבל התחושה היא שהיא הלכה על פורמולות מעט שחוקות. חיבור יפה ל – Soul שומעים בחיבור שלה לניקי מינאז' ב-The light is coming. גם שיתוף הפעולה עם מיס אליוט ב‘Borderline’ קולה של גראנדה קצת נקבר תחת קולה החזק של הראפרית. יכול להיות שאחרי ארבע חמש האזנות, נמצא נאבחן ניואנסים של קלטנו בהאזנה ראשונה. אם מדברים על אימפקט ראשוני במונחים של מעריצים המחפשים להיטים, זה לא בדיוק האלבום הזה. מצד שני ל- No Tears Left To Cry יש חצי מיליארד צפיות, אז על מה אנחנו מדברים?
No Tears Left To Cry
תגובה אחת
אכן, עוד היית כוכב נחמד מידי, זה פופי וחביב, זה סינגלים חביבים, אבל כאלבום זה לא באמת ברמה ואפילו לא שמיע כאלבום שלם, משעממת מאוד. יש כאלה שאין להם את זה אלא לסינגלים ולשואו, זאת היא.