לא בטוח שכל להיט סיקסטיז מה-22 מבטא השפעת סמי הזיות על הכרת-תודעת היוצרים. צליל הגיטרות ב"חברי ג’ק" של ה"סמוק" זה פסיכדלי. תהיה הקונוטציה השלילית אשר תהיה, האוסף הכולל את "קליפוריה חולמת" של "האמהות והאבות", "חור בנעלי" של ה"טראפיק" "עפיפונים" של
איך מצטמצמים המרחקים בין היפ הופ, ראפ, אתני וטכנו. באוסף המלהיב ישנם מעט מאוד מוכרים. 18 הקטעים חוברו ככה שתיוצר אווירה לא שגרתית. דוקטור רוקיט, אספינאג’, דה גראסרוטס, דה בל קפה בנד, מרקוס ניקולטי, ג’וליין פברה ואחרים, אבל השמות לא
הדיוות במופע שני שעורך ערוץ VH1 הן סלין דיון, שר, שקירה, הדיקסי צי’קס ואנסטסיה. אם "דיווה" זה משהו גדול מהחיים, אז שר נראית כאן הרבה יותר אלהית ב-BELIEVE מאשר סלין דיון ב-I’M ALIVE. קטע מסעיר: הדיוות מצטרפות למחרוזת אלביס. אבל
ג’ורג’ מרטין מפיק הביטלס, פנה לחברים להשתתף בפרוייקט הצדעה למופלאים, שבמרכזו קטע שכתב הנקרא "סוויטת "פפרלנד". רובין ויליאמס ובוב מקפרין עשו דואט שובב מ"בואו יחדיו", גולדי הון צוחקת על "לילה של יום מפרך" וג’ף בק תירגם את "יום בחיים" לקונצרט
זמרות הפופ לשלטון! ובאמת, איזו שליטה. איזה אוסף. תגידו שם. עורכי האוסף (מה חבל שנבחר שם כה שחוק כמו Voices) לא לקחו כמעט סיכונים. לקחו את השמות הגדולים את הלהיטים האולטימטיביים, ובאיזשהו מקום טוחנים לנו את הראש: בכמה אוספים חלק מהשירים
שנות השבעים? נדמה לי שהשישים נמצאות כאן חזק. "באפאלו ספרינגפילד" שפותחים את האוסף עם For What It’s Worth שיר מ-1966 מסמנים את הטון הכללי שהיה אז במוסיקה האמריקינית , שנשלטה ע"י סגנון פולק-רוק. לא רק דילן עמד בראש המחנה. גם
ג’אז קפה נשמע כמתכון למוסיקת רילקס, ולא היא. האוסף הוא סלט עם הרבה ירקות ופירות. זה גם לא בדיוק SMOOTH ג’אז, אלא תמהיל רס סגנוני קצבי. אני לא מדבר על זמרים מוכרים כמו נינה סימון, סרג’ גינסבורג, קווינסי ג’ונס, סרג’יו
תמהיל בוסה-ג’אז-לטיני אוריינטאל שערך הצמד רוב גארזה ואריק הילטון. סטץ גץ ולואיז בונפה משתפים פעולה ב"מנינה פלור" עם הזמרת המצויינת מריה טולדו שהיתה נשואה לבונפה. סרג’יו מנדז ו"ברזיל 66" בקטע המוכר "שובה שובה" אבל מה תגידו על זה שריצ’י הייבנס
אוספי האנפלאגד של MTV מזמנים פה ושם קטעים נדירים. לשמוע את את ק.ד לאנג שרה CRYING זו דוגמא אחת. לשמוע את אלטון מאלתר על הפסנתר ושר עם הציבור את "בני והג’טס" זו דוגמא שניה. זה לא רק קטע שלא תמצאו
אוסף מס. 20 בסדרה "בק טו מיין" מציג את טעמיהם של נייל טננט וכריס לאו, הלא הם הפט שופ בוייז, בשני דיסקים. הסקרנות באופן טבעי גדולה, ההפתעות – רבות. למעשה, הסדרה כולה היא בעל אוריינטציה של מוסיקה אלקטרונית, אלא שטננט ולאו
מה יותר סוחף-מרגש? טוני ברקסטון ב"אן ברייק מיי הרט", כריסטינה אגילרה ב"ביוטיפול" או ויטני יוסטון ב"איי וויל אולווייס לאב יו"? לא ברור אם העובדה שאלבום האוסף נפתח בשלוש אלו מלמדת על טעמו האישי של העורך או על מניפולציה מסחרית להכניע
רוב הפרימדונות העכשוויות נכנסו לאוסף, שהוא כבר סדרת המשך של חברת BMG רששימת ה-20 נפתחת באוריינטציה פופ-ספרדית עם ג’ניפר לופז ("איינט איט פאני") ואחרי זה עולות ובאות כול מי שתגידו. הצלחת אוספים מהסוג הזה נעוצה באיזונים של סגנונות, טרנדים, מקצבים.
האוסף הכי מורח ומלהיב שאפשר לקבל מההיסטוריה של המוסיקה הדרום אמריקנית לשלוחותיה. מירב הסלואויים, הרומבות, המלגניות, שירים מתקליטי הויניל המתבלים והישנים, וכולם בדרך כלל חיים מחדש. אחדים מה-46 שירים מופיעים פעם ראשונה על דיסק. "חיוכים" ו",אני אשתגע" ששרה חווה אלברשטין מקבלים כאן
"איפה האהבה" של "דה בלאק אייד פיז" ו"בצללים" של "רסמוס" הם פתיחה לוהטת לאוסף שהמוניטין שלו מחייב. תלחצו על מס 10 ותקבלו את "סיינד סילד דליוורד" בגירסת בלו-סטיווי ונדר–אנג’י סטון" ואתם בעיצומה של מסיבה. לא תמיד נשמר המתח הריתם אנד
POWER GIRL? לא מדובר באמזונות פופ, אלא בזמרות שתעשיית הפופ יודעת להשתמש בכישרון שלהם למוסיקה מסחרית מהמדרגה הראשונה. השאלה היא שאלת המיסחור. בטח שאני מעדיף את אבריל לאבין של "מיי הפי אנדינג" על קיילי מינו "איי בליב אי יו". קיילי
נוסטלגיה היא ענין יחסי. האוסף לא בא לכפות עצמו על המתרפק על מועדוני השמונים או אפילו על סוף השבעים (גרי ניומן) או להציע אלטרנטיבה למוסקיה העכשווית. האוסף עומד בפני עצמו, טעון, רוק של תאטרון ואווירה. דייב בול ב"סטריקט טמפו" שלו
שיטת העריכה של הדי ג’יי, הגורו של "רדיו 1" תחניף לכל אוזן: הוא מרכיב אוסף ללא להיט אחד, אלא קטעים שביחד יוצרים אווירת איזי ליסנינג מאוד מיוחדת. ג’אז נוגע בהיפהופ, בבוסה. החיבור המלהיב בין לטינו לג’אז של "נו ספיריט הלסינקי",
לפתוח אוסף להיטים עם שלושה להיטי סלואו, זה נדמה לי חידוש. ג’יימס בלאנט – "יו אר ביוטיפול" הרגשני, בקסטריט בוייז – "אינקומפליט" הטעון סטייל בראיין אדאמס, דניאל פאוטר – "באד דיי", פופ רגש עם מנגינת נצח מכניעה. עורכי האוסף (עופר
נתחיל במה שעשה גרי ג’ולס ל"מאד וורלד" של "טירס פור פירס", שיר מפס הקול של "דוני דרקו" שבשבילו קונים אוסף. "קולדפליי" פותחים בקו מלו-מלנכולי קודר ב"אין מיי פלייס" ומקסמיליאן הקר ממשיך כמעט באותה אווירה עם "פוליאסטר". תוסיפו את "אואזיס" עם
אין ספק שעורכי האוסף זממו תמהיל הכי מחניף. למשל: מריו פרנגוליס בדואט עם המודי בלוז ל"לילות משי לבן", שרה ברייטמן שרה "בהיר יותר מחיוורון", מקהלת "גרגוריאן מסטרס אופ שאנט" מנסה לוקחת את "יריד סקרבורו" של סיימון וגרפונקל לתחום המזמורים הרליגיוזים.
כמה פלטינות, כמה תארים היא עוד תקטוף? נינט טייב האמריקנית היא הדבר הכי מרתק שקרה בסצינת הפופ במהלך סוף 2004 עד סוף 2005. היא זמרת שאינה עושה היפ הופ, לא דאנס מסעיר, והיא נדמה לי גם גם לא מנסה להיות המדונה
