אלבומי הקרונרים, אלה הזמרים המצליחים בסגנון בין פופ לג'אז – זוכים לעדנה, במיוחד בערבי כריסמס. הקרונר הקנדי העונה לשם מייקל בובלה מכוון את הפורמולה לקהל שוחרי המיינסטרים, בתמהיל קאברים אטרקטיבי שיש בו שיר המזוהה עם פרנק סינטרה – I've Got
נא להכיר את הקליידרמן של הסקסופון, את גדול נגני מוסיקת המעליות? אני לא בא להעליב. מי שטועה זה אני, לא מי שמכר 75 מיליון תקליטים ודיסקים. חוץ מזה אנחנו בעיצומו של טרנד. גם רוד סטיוארט ובארי מנילו עלו על הגל.
מי מעריץ את ג'וש גרובן? – שיקום. אף אחד לא קם? שתדעו שאיזה עשרה מיליון אמריקנים היו קמים ממש ברגע זה, כלומר בימים שלפני כריסמס. כולו 25, בריטון של אחד שהופיע כבר בכל אופרה אפשרית. כששאלו אותו מה הוא רוצה
תראו לי זמר שמקבל סופרסטארים כאלה לדואטים. רשימה חלקית: ברברה סטרייסנד, דיקסי צ'יקס, ג'יימס טיילור, פול מקרטני, אלטון ג'ון, בילי ג'ואל, סלין דיון, דיאנה קראל, סטיווי וונדר, אלויס קוסטלו, ק.ד. לאנג, סטינג, בונו, ג'ון לגנד, ג'ורג' מייקל. או-הא! נו, טוב,
זמר האהבה הלטיני חוזר אחרי 10 שנים לשיר באנגלית. האקצנט הוא שמעניק את הקסם, את השארם הלטיני. כשאיגלזיאס בוחר לעשות קאברים רומנטיים, הוא בדרך כלל נמנע מהימורים. פני המאהב הנצחי, הזמר הכריזמטי שממיס לבבות של מיליוני נשים, הורג ברכותו הרומנטית
איזי ליסנינג ב-22 מספרים, שהוקלטו בין 1966 ל-1967.והיו ב-2 אלבומים שקובצו לדיסק אחד. איך להגדיר? פופ לטיני, עם קטעים מוכרים כ"דספינדו", "הנערה מאפנמה", "קרנבל", "מאנדיי מאנדיי", "הנה היום הגשום". נדמה לי שרכות העיבודים היא על גדר הנסבל, משהו שיכול בהחלט
האחים קלאז, מלכי מוסיקת האיזי ליסנינג ממשיכים להריץ את מכונת להיטי קובה שלהם. אחרי "קלאסי בקובה", "ג'אז בקובה" ו"סלסה בקובה", מגיע מוצארט לביקור בקובה מלווה לא רק בקלאז בראדרס הגרמנים אלא בשני ושני נגני הקשה קובניים. גם כאן אין מהפיכות
צעיר אנגלי, כולו 22, נשמע כמו פרנק סינטרה העתידי. מי שהיה לאחרונה בלונדון יכול היה לתפוס את הזמר הסנסציוני הזה במועדון של רוני סקוט. אבל הנה אלבום שיבהיר במה מדובר. ג’מי פותח ב"מה כבר משנה יום". קול מיוחד, מגע חם, טכניקה
תמהיל בוסה-ג’אז-לטיני אוריינטאל שערך הצמד רוב גארזה ואריק הילטון. סטץ גץ ולואיז בונפה משתפים פעולה ב"מנינה פלור" עם הזמרת המצויינת מריה טולדו שהיתה נשואה לבונפה. סרג’יו מנדז ו"ברזיל 66" בקטע המוכר "שובה שובה" אבל מה תגידו על זה שריצ’י הייבנס
ראנקין הולך על פרשנות רכה-רומנטית לסטנדרטים. ברגמן, טלוניוס מונק, רוג’רס והרט, גרשווין, לנון ומקרטני, ליאון ראסל. לעיתים, הקול והפרייזינג מזכירים את צ’ט בייקר. מתברר שגם בטקסטים פשוטים, אתה לא צריך יותר משתיים וחצי אוקטבות. ראנקין יודע מתי ללחוץ על הקול,
זהו אלבום הפוסט בוסה-נובה של פול דזמונד, המלחין של "טייק פייב" והאלט סקסופוניסט ששוכן לבטח בפנתיאון של הג’אז. הקולקציה מלווה בתזמורים מלודיים חמים המנוגנים ע"י תזמורת גדולה בעיבודיו ובניצוח דון סיבסקי. בין הנגנים בולטים רון קרטר בבס ואירטו מורירה בכלי
קני ג’י מתחיל אצלי בהנמכת הצליל. ככה אני אוהב לשמוע את הסקסופון שלו. "מוסיקת מעליות"? "הג’נטלמן הראשון של הג’אז", היה נעלב. אבל בואו נגיד – מוסיקת המעליות האולטימטיבית, ואני לא אומר את זה בקונטקסט שלילי. מוסיקה היא לא תמיד אמנות
הנה משהו נדיר: שלושת הילדים הגדולים של המוסיקה והבידור בארה"ב פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דיוויס ג’וניור שרים, מצחיקים ומבדרים . אפשר להפוך את סדר המילים ולומר מצחיקים, שרים ומבדרים. הדיסק הראשון כולל הקלטות שנערכו בסוף נובמבר, תחילת דצמבר 1962
לסגנון של הזמר-פסנתרן מייקל פינסטיין קוראים "טרדישיונל פופ", בלדות סלואו בעיקר, מתמחה בסטנדרטים של גדולי מלחיני המוסיקה הקלה האמריקנית (גרשווין, ברלין, זונדהיים). רומנטיקן להחריד ששר בקול גבוה, רווי געגועים. פיינסטיין בחר הפעם ב"ספר השירים" של המלחין הפורה מייקל ווב שגם
רגינה מנגנת כינור פגניני המקורי (תוצרת 1743) שהיא קיבלה באופן נדיר לקונצרט ג’אז בגנואה. שידוך יפהפה בין קלאסי לקל. ברשימה שלה מוריס ראוול, קלוד דיביס, גבריאל פורה, אסטור פיאצולה ועד אניו מוריקונה של "סינימה פרדיסו". זה לא דיסק ג’אז. זה
אלבום דואטים רגשני לאללה של מלך האיזי ליסנינג של הסקסופון. קני ג’י הזמין לאולפן צמרת זמרים ונגנים: ברברה סטרייסנד, גלדיס נייט, צ’אקה קאן, לין ריימס, דאריל הול, ריצ’ארד מרקס, בריאן מקברייט. ומצד הנגנים: ארתורו סנדובל – חצוצרה, דיויד סאנבורן –
כנראה שבחייו לא העריכו כמה עוצמה טמונה בקול הדבש או המשי שלו. 40 שנה אחרי מותו, נט קינג קול הוא כוכב, אולי תודות לדיגיטציה האולפנית שמצליחה להוציא יופי של תוצאות מהקלטות ישנות. את האוסף הקליט קינג ב-1947, בהיותו בן 30.
40 שנה מלאו למות הזמר בעל קול הקטיפה, וזה תירוץ טוב לקחת שוב את הבסט אופ דה בסט וללכת על אוסף. ואיזה אוסף זה. הכי ממצה-מחניף שיצא אי פעם לקול, בסאונד משופר ומשופץ. הוא כולל הלהיטים הגדולים המזוהים עם קול הטנור
דיסק שמחולל סערת רוחות נוסטלגית עזה: הכוכבים של פעם היו מעבדים ומנצחים של תזמורות קלות ופוריות: פול מוריה ב"לאב איז בלו" ו"דה סמר נוז", ג’יימס לאסט ב"ביסקייה", פרסי פיית’ בנושא מתוך "א סאמר פלייס". תרקדו ואלס עם פרנק פורסל –
