מוסיקה ג'אז

משך כמעט 30 שנה, הוציאו הגיטריסט פט מתיני ונגן הקלידים לייל מייס יצירות משותפות בקשת רחבה של גוונים וסגנונות. הפעם הם השתמשו ברוב האלמנטים מעבודותיהם כדי ליצור סוויטת ג'אז עם הרכב בינלאומי הכולל את הבסיסט סטיב רודביי, המתופף המקסיקני אנתוניו

מילר הוא נגן בס חשמלי (וגם מה שנקרא רב-כלן) שמציב את הכלי שלו לפני כולם, כגיטרה סולו לכול דבר. מי שלא שמע את מילר מנגן בס, חייב שלמוע את הדיסק הזה. מילר בחר נבחרת מפוארת של נגנים מוכשרים, אבל הוא

אחרי שסיימתי 11 רצועות, רובן מענגות, התחושה היא שכהן התכוון במוסיקה החדשה לא רק לחמימות של בית, אלא לאזור שממנו יצא לפני שהפך לג'אזיסט הישראלי הכי מצליח בכול הזמנים, זה הסולו השישי של נגן הבס הישראלי, שיוצא אחרי "לילה", "בית"

12 בלדות שהוקלטו על-ידי הגיטריסט בין השנים 1958-2002 עברו עריכה דיגיטלית. בין השאר, בורל מנגן דיוק אלינגטון, מיילס דיוויס ("בלו אין גרין") וגם טלוניוס מונק ("ראונד מידנייט") ברשימת משתפי הפעולה – ענקים כמו ג'ון קולטריין, טומי פלאנאגן, ג'ימי סמיתס, קולמן

אנתלוגיית חובה של שני ענקים. ג'רי מאליגן בסקסופון בריטון. צ'ט בייקר – בחצצורה 20 .הקטעים הוקלטו בין 52' ל-53', וההפתעה היא במוסיקה ההרמונית, שמושגת בקוורטט ללא פסנתר וגיטרה, רק חצוצרה, סקסופון, בס ותופים, כאשר גם הסקסופון הוא לא טנור ולא

אלבום שני של רדמן (סקסופון טנור) עם ההרכב של האלסטיק בנד. סם יאל המצוין בקלידים (שותף ליצירה), ג'ף באלארד ובריאן בלייד בתופים ועוד שורה ארוכה של אורחים כמו ניקולס פיייטון בחצוצרה. המוסיקה היא ג'אז גרובי בהשפעות סגנון הג'אז פיוז'ן השבעים

סנדובל (חצוצרה) הוא נציג הג’אז הלטיני הישיר והמענג. המוסיקה ב"סווינגין" מורכבת מקלאסיקות ג’אז עם טאץ’ אפרו-קובני. קחו את MOMENT’S NOTICEשל קולטריין עם מייקל ברייקר בטנור סקסופון. תענוג. ואחר-כך מייק סטרן בגיטרה וג’ון פאטיטוצ’י בבס מצטרפים אליו ב"רחובות של תשוקה", בלדה

שלוש גיטרות אקוסטיות רצות בקצב מסחרר. הסגנון:  ג’אז צועני. מוסיקה שנשמעת קצת ארכאית, אבל הרוזנברג טריו כול-כך מיומנים, מנגנים בכזו טבעיות, שהם מצליחים לעבור את מחסום הזמן. איך שהם מנגנים את הסיפריצ’ואל הותיק "או מן ריבר".  הם מושפעים חזק מדג’נגו

לפי הפתיחה, זה נשמע כאילו הסקסופוניסט, מדור הנפילים החדש, עסוק במה שנקרא "קונטמפרורי ג’אז", עכשווי, פאנקי, אבל ככל שממשיכים להקשיב מגלים את כל צדדיו, והם רבים ומגוונים. "טנגו אין סיקס" זה ברובק מודרני בטעם ארגנטיני, ויש לו משהו בטעם ים-תיכוני

מומלץ ללכת גם על חלק א’ שנקרא ORIGINALS, שניהם הוקלטו במהלך קונצרטי סולו פיאנו של צ’יק באירופה וביפן ב-1999. בסטנדרטס, צ’יק בחר רפרטואר ממונק (4 קטעים)  דרך באד פאוול ועד הקלסיקונים ג’רום קרן, אירווינג ברלין וקול פורטר. כמו העושר הרפרטוארי, כך

פעם אמר צ’ט ששירתו מושפעת מנגינתו. "אלמלא הייתי נגן חצוצרה, ספק אם היית שר ככה". האמת היא שקשה לקבוע במה צ’ט הצליח יותר, כי כזמר הוא משגר טונים רכים, שבפירוש אינם טונים של זמר מקצועי, אלא משהו רך, אינטימי ותמים,

נגן הבאס כריסטיאן מקברייד הוא גאון ג’אז שעובר ממיינסטרים לג’אז רוק פיוז’ן סטייל השבעים. הוא פותח את הדיסק ב AJA – של "סטילי דן". ויש לו גירסה ל"ווקינג און דה מון" של סטינג, אותה צובע ג’יימס קרטר בבס קלרינט. HAVONA

השלישייה כוללת פרט ללובאנו, הסקסופוניסט  את דייב הולנד בבס ואלווין ג’ונס בתופים. עשרה קטעים -פרט לסטנדרט "רוח הזדמנות" – מקוריים. ג’אז מעולה, והצליל המאוד רחב של לובאנו בטנור או בסופרן הוא הצליל ההכי עכשווי. אם תרצו: סגנון פוסט-בופ מתקדם בגווני

זה מסוג הדיסקים שמנגנים את עצמם, שמתנגנים וקולחים כבר מהצלילים הראשונים, כאלו כבר שמעת אותה. אדריאן, נשמע כמו הביל אוואנס הלטיני, והוא מזכיר גם את פיירנונזי האיטלקי במגע הג’אז מלודי המהורהר. לא רק זה: בפורמט הטריו הוא מצליח להתחבר לטנגו

היא השאירה חותמה גם בישראל, באחד מפסטיבלי הג’אז באילת. זמרת ג’אז נפלאה, אישיות. בדיסק החדש, זה הסקסופון של ג’ו לובאנו שמעניק את חום הרומנטיקה ב"כאשר האורות עלו" המקורי, גם ב"סומוס נוביו" של ארמנדו מאזארנו. פרט לחומר מקורי, אייבי שרה "טחנות 

הסקווירל נאט (שם של ממתקים ישנים, שמשווקים במאסצ’יוסטס) מעלים באוב את הג’אז הכי ישן. ג’ים מתיוס (שירה, גיטרה), קתרין ויילן (שירה, בנג’ו)  משחזרים את הצלילים של ניו-אורלינס משנות העשרים ועד השלושים, עירובים של בלוז, בלו_גראס וסווינגים. ג’אז ישן יכול להיות

צ’ארלי פרקר לנצח, מקור השראה שאינו פג. מה שמייחד הדיסק שהוקלט בניו_יורק ב-1995, הוא האינטימיות שבה מנגנים הרגרוב בחצוצרה ובפלוגהורן כריסטיאן מקברייד בבאס וסטפן סקוט בפסנתר את פרקר וקטעים ברוחו. את החום משיגים השלושה ללא מתופף, וובאמת שאפשר בלעדיו. מעבר

מלדאו , כוכב-על של פסנתר הג’אז, כבר יוצר תמהיל מחושב לשלישיית ג’אז. Knives Out לפי ,רדיוהד",  "אלפי" של באכארך, "היא עוזבת את הבית" ו"מרתה יקירתי" של לנון ומקרטני, "50 דרכים לעזוב את אהובך" של פול סיימון, גם סטנדרטים כמו NO MOON

מהיר נגינה, קולח, חי. מוכר. אולי יותר מדי מוכר. זה הדיסק היותר קייצי וברזילאי שלו עם קטעים מהקלטות שנערכו בקיץ 86 בניו–יורק. "טומבו ב-7/4" של אירטו מורירה מראה באיזה קצב קמילו מאלתר על מלודיה. לעומת חוסר המופנמות, "לאס אולאס" של

קני ברון, מבכירי פסנתרני הבופ,  תפס ראש קליל כביכול על מוסיקה ברזילאית, אבל כששומעים את העיבודים, מתברר שהוא הציב לעצמו אתגר. אני שומע את אילתורי הגיטרה האקוסטית המסחררים של רומרו לובמבו, את האלגנטיות בנגינת החליל של אן דראמונד, את ההקשה

גילספי היה שדכן נלהב בין ג’אז ומוסיקה אתנית. הדיסק נע ג’אז מלודי פריך לפולקלור קאריבי מחוייך. "ג’אמבו" הוא פיוז’ן של שמחת חיים קאריבית, הקצב האפריקאי והבופ. לפעמים דיזי מתפרע:   ב"טרינידאד הלו"  זוהי השתוללות ווקאלית וגם החצוצרה משתתפת בחינגה. ג’אז עם

ערב ג’אז אפרו-קובני במועדון הג’אז הלונדוני יכול להיות מענג. הקשבה לדיסק כנראה פחות מרגשת: "העולם הרביעי", עם איש ההקשה ארטו מורירה ואשתו פלורה פורים, מנגנים ג’אז סמבה קליל ומלודי, די מאכזב. ישו ולדז, הפסנתרן של IRAKERE הולך על סלסה וגם

ריי בארטו שונא את המושג "ג’אז לטיני". מה שבטוח: הוא מוכיח כי המקצב הלטיני יכול להתחבר לכול סוגי המוסיקה, אפילו בלדה כ-When You Wish Upon A Star. השישיה שלו באלבום הזה את מייקל פיליפ מוסמן בחצוצרה בסגנון פרדי הבארד, אדם

אפשר להתווכח איך בלוז צריך להישמע. לגיטריסט קני בורל יש תפיסה ורסטילית, מורכבת מצבעים, תזמורים, הרמוניות. על הכל ניצח בכישרון דון סיבסקי בהקלטות מ_1967. ברשימת הנגנים הרבי הנקוק בפסנתר, ת’אד ג’ונס בחצוצרה, גרדי טייט בתופים, רון קרטר בבאס. בורל לא עובד

קוינסי ג’ונס שכח מתי הקליט אלבום ג’אז בסגנון ביג באנד. לפי הדיסקוגרפיה שלו זה קרה לפני 34 שנה, ב"להלך בחלל". ההצדעה היא לקאונט בייסי, ענק הענקים, שצלילי הביג באנד שלו היו סגנון בפני עצמו. ההתחברות שלו לסמי נסטיקו הותיק, מעבד

מה הביא את השניים לדואטים? לכאורה הם ניגודים: לואיס ייצג את הצד היותר בדרני של המוסיקה בצרידות הגרונית ובחיוך הליצני. אלה הביאה את הפרשנות האישית בקול הקטיפתי שלה. אבל פאקט: הקשר ביניהם כמו ברור מאליו לפי האוסף, בשירים השקטים, הקצביים,

מה שהוא עשה ל"מריח כרוח נעורים" של "נירוונה". אחלה סווינג שבעולם. האם פול אנקה (64), אליל סוף החמישים-תחילת השישים ("דיאנה", "קרייזי לאב", "יו אר מיי דסטיני", המלחין של "מיי וויי" , "היא ליידי") רוצה להיות הממשיך של פרנק סינטרה? ועוד

מצעד פזמוני הרבי הנקוק כבקשתו שיהפוך למצעד כבקשתכם. להנקוק, הג’אזיסט המהולל (בן 65) יש מה להציע. "אפשרויות" בשביל הנקוק זה ללכת לזמרים שונים, שמסקרנים אותו, שמאתגרים אותו, בעיקר בתחום יצירת לבוש חדש לשירים.  הנקוק מאחורי הפסנתר תפר עיבודים לג’ון מייר ב-

ביירד הגיטריסט מאוהב בבוסה נובה, ואחרי כתריסר אלבומים שהקדיש לסגנון, הוא הולך על עוד אחד. ביירד משתף זמרת נפלאה, מושה אדנט, שאני שומע בפעם הראשונה בקטעים "סו דנסו סמבה" ו"פוטוגרפיה" (ג’ובים). הפריטה שלו  ב"ההשראה שלי" מסבירה מדוע הוא נחשב לאחד