מוסיקה ישראלית

הלך יוני גנות מ"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" ועשה בו שימוש לצרכיו האמוניים – "עוד ישמע קולי". זה הקול שיוצא מתהומות הלב עם הפנים לשמיים. פופ אמוני הולך חזק. מיינסטרים שמוכר

יאללה, מגיע לכולנו חופשה. יש המלצה. אורי בנאי שר על ווילגאמה, מדיגאמה, קבלאנה. חפשו בגוגל. סרי לנקה ירוקה? לפי השיר, מהרו לתפוס את הדיל הקרוב. משרד התיירות שם יקנה. אסקפיזם לשמו. מצד שני: לא הומצא גלגל חדש בפופ המקומי. מאז

בהפגנת מחאת הקורונה בכיכר רבין לפני מספר חודשים אמר אסף אמדורסקי: "אנחנו מלאים בזעם יש נאשם בפלילים שיושב בראש הממשלה וחטף את המדינה שלנו". ביבי צריך ללכת לכלא. מדובר בנוכל שממשיכים לתת לו קרדיט. אין מצב שהוא יכול להמשיך להיות

תן לרגש ללכת במקומך, תן למנגינה לסחוף את ליבך, תן לצעקה להרעיד את שמיך, אבל לפני כן אולי תיתן דעתך על המילים שהן בסיס השיר. אני מוצא יותר ויותר שימושים מעורפלים בכינוי הגוף "זה". לא התפללו "על זה" (על מה?),

מרבה ילדים, מרבה דאגה. ילדים זה שמחה, אבל. אחרי שישה ילדים מגיעה הצפה רגשית. ישנן סיבות רבות להתפתחותן של חרדות אצל הורים. ברגע שנולד ילד, אנחנו כהורים הופכים להיות אחראיים על חייו. הורות מלווה בחוסר שליטה מתמיד. הורים יכולים לשמור

אליה גבאי מעמיס על שיר קטן ערימת נושאים מופשטים כבדים: גורל, אושר, אמונה – כדי לדבר על אהבה ואובדנה. מול הנ"ל קיים בשיר  משפט אישי משכנע יותר ופחות אקראי כמו "אני לא שלם/ אני לומד אותך כל רגע". מה חבל

ירד לה האסימון?  הבינה שהשתיקה אינה שווה זהב? פתאום יש כוח לצעקה? האם "הכוח" הוא זמני ותלוי במצברוח, או שמעתה הופך לאג'נדה שלה? על רקע האדמה שבוערת, איה כורם מבטיחה – לא עוד, לא בורחת , לא מפחדת, ואם לשיר

מירי מסיקה שרה את המכתב שאליה רוסיליו כתב לאמו, המתייחס לסיפור חייו (***). הילד (המבוגר) שעדיין מחכה לחיבוק, הגם שהוא כבר בעידן אישי אחר, אחרי שמצא אהבה, ו"השריטה" שלה עברה לו מהלב. מבחינת השיר והנרטיב – השריטה היא כולה נחלתו,

תום להב מנסה פסיכואנליזה אישית. הדרישות שלנו מעצמנו נובעות מהכאב הנפשי שאנו חווים בין היתר בצורות של חרדה, תסכול, דכאון, חוסר בטחון, ריקנות ובדידות. מצב כזה מוביל לעיתים לציפיות ורצון להגשים פוטנציאל וגם אמונה שמעז יצא מתוק. להב מצליח באמצעות

יכול להיות שיעל מגזימה? תקשיבו לראפ הזה. לא נראה שיש כאן ניפוח. אגב "יעל את מגזימה" הוא שם הבמה שיעל ברונשטיין בחרה לעצמה.  הראפרית הירושלמית מספרת סיפור טראומטי על רקע יחסים עם גבר "אחלה בחור" שה"מיסטר הייד" אצלו נחשף  בגדול, כשהוא

מלחמת לבנון הראשונה, חומת מגן, ענבי זעם, מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת לבנון השניה. עבור רבים המלחמה אינה מסתיימת אף פעם. במהלך שירות צבאי קרבי, חיילים רבים נחשפים לאירועים מסכני חיים ומותירי צלקות. רבים מהם שבים הביתה פצועים, בגופם או בנפשם.

אלה לי: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? זמרת-יוצרת או אינסטנט זמרת? בואו נדבר על פער דורות: אין לי בעיה לומר שאני שונא את הפרודוקציות שמייצרים עבור זמרי הדור הזה. הם נשלטים. לא שולטים. אהבתי אותה בריאליטי. זו היתה התחלה

ככה כותבים פזמון. פשוט, סימטרי, קליט, מתנגן. מיקי גבריאלוב עתיר נכסי מוסיקה ישראלית מקורית ומיוחדת, חוזר לאחור לבסיס, לכתיבת שיר אהבה אולד סקול.  ברע לו – היא הטוב. עיר מקלט. מושא חלימה. מקור השראה. התנגנותו של השיר כל כך הרמונית,

פעם אנשים צעירים ברחו מהקיבוץ לעיר. עכשיו יש חזרה, ואני שומע רוקר מתרפק על ילדותו בשבילי הקיבוץ, ריח חציר, רגלים יחפות על מדשאות. טקסט הכי לא מיוחד שאפשר לכתוב ברוח נוסטלגית. מה גורם לגדי אלטמן להתגעגע? אולי הקורונה אשמה, אולי

לבבות שבורים מולידים שירים. מה היתה יוצרי המוסיקה עושה בלעדיהם. לאפרת גורן יש שבר (סדק)  שגדל, והיא שואלת את העזר שכנגד –  "מתי כבר נגמל/ משקר דל, מעיוורון, מלב רעוע?". השאלה אינה שאלה של זמן (מתי) אלא של זה היתכנות.

כל סינגר הוא היום גם סונגרייטר. הקלות הלא נסבלת. מפציצים בקלישאות, מניעים אותם על לחן ענוג, קול נעים הליכות בהנחה שרף הדרישות של המאזין ה"ממוצע" שואף לגובה דשא. בכתיבת שירים אין צורך להוציא רשיון. איש אחד "מוזר" אמר לה בקול

מכלוף סובל מכך, שהבחורה שאיתו מגיעה רק כשרע לה. הוא אוזר אומץ ומבקש – אל תבואי יותר כשאת מרגישה אבודה. מילים פשוטות: בא לי לפגוש אותך  בלי שתכניסי אותי לצרות שלך. עוד אפיזודת יחסים שנשמעת אפרורית עד שגרתית, והטקסט לבדו

אז מה באמת קרה? סכין בגב, נפש פצועה, טרקו עליו דלת. הפגיעה מרומזת – שהיא מגיעה מכתיבה (מקלדת). תעשו אחת ועוד אחת, ונקבל את מפגעי הרשתות החברתיות. ירמי קפלן אינו מרים דגל לבן. לא ויתר. אין סיבה להיכנע. בא בלי

מה הם חיים מאושרים? תלוי את מי אתם שואלים. יש "אושר" מהסוג הפשוט-עממי של השכנה שממול, זו שמספרת שפגשה את "בעלה", אבל מרגישה נחותה ודורכת במקום, זו שמחכה שיכניס אותה ללוז שלו, שיפגיש אותה עם החברים/ אחים שלו, שיוציא לה

הבנאדם מסוכסך עם עצמו, התקפי נשימה, ננעל בחדר, ראש מלא בחרדות, נשבר כמו גל מכל מכה, עובד בלהיות שלם. מצד שני – ישנה היפה, שהיא קרן אור בתוך החושך. "לו רק היית יודעת כמה את יפה" –  הוא המשפט שמאיר

גוסטו מתפייט על געגוע שמחבר מקום עם דמות מן העבר. הבית הישן שקשור באהבה נסתרת בלתי מוגשמת, שנשארה טמונה אי-שם עמוק בלב. הטקסט הנוסטלגי מעט מיופיף. פרחים שקמלו, שירים שאהב כמו עיניה החומות. לא חייבים לקשט בדימויים רק כדי להתהדר

יהיה נכון לומר ששי נחייסי חי בסרט? כלומר: הצורה שבה הוא חווה את המציאות היא כאילו מחט עמוסה באדרנלין תקועה בתוכו. לב רועש, הראש תמיד עובד, רץ בתוך סיפור. מעייף לא? אבל אז מגיעה המוסיקה: "צליל מתגבר יוצא מכלי שבור".

הטירוף, השיגעון עוד בוער לה בלשון. עכשיו – צער הלב. " לפעמים צריך לתת ללב פנים", שרה ענבר זיגדון. שורה שלא תמצאו בשירי שברון אהבה שכיחים. וגם: "לדעת להגיד מילים/ לא לפחד להיות עצוב/ להשלים לאהוב את הבפנים/ צלקות הופכות

אל תחפש רחוק, תישאר קרוב. המקומי לעיתים עדיף על המרוחק. זה יכאב קצת, אבל תסתכל לה בעינים ואל תיסע רחוק, כי ככה זה לאהוב. את השיר כתב ברי סחרוף בזמנו לסדרה "שבתות וחגים", והוא נכנס לאלבום "נגיעות" (1998) נורית גלרון

הנוכחות שלו עושה אותה טובה יותר, חכמה יותר וגם מאמינה יותר  – מספרת שוהם טפיארו  למי שנוכח-לא נוכח בחדרה-בחייה. בקשת ה"תישאר" מעידה על עומק הגעגוע. זה אומר לקום איתו, לחוש את לטיפתו. "ככה החיים היו יותר הגיוניים". בתוך תעצומות הרגש,