מוסיקה ישראלית

אניה בוקשטיין

אתחיל מהסוף. "איך זה?" שיר על מותה של אהבה, הזכיר סטנדרט ג'אז של אלה פיצג'ראלד מ-1956: Every Time We Say Goodbye מאת קול פורטר. פיצג'ראלד שרה: "בכל פעם שאנחנו נפרדים, אני מתה מעט". אצל אניה בוקשטיין האהבה כבר איננה, רק

מוסיקה ישראלית

Deja Vu דז'ה וו

שלום חנוך שר על זיכרון חוזר, תחושה פנימית – כאילו התנסה כבר בעבר במצב העובר עליו בהווה. למראית ה – דז'ה וו, הוא מצב של-לכאורה, של-כביכול. היה-לא-היה. השחייה במרחבי הזמן מולידה לעיתים לשנייה או שתיים את ה"מראית" הזו, שיכולה להתפרש גם

זמן הוא נצח

צריך להמתין עד האחרון בחדש של מיקי קם, "אם תרצה אלי", שיר של ליאונרד כהן בתרגומו של קובי מידן, כדי להבין שבעלה, יהודה עדר (המעבד והמפיק המוסיקלי של הדיסק), הגיע לדיסק. עדר יוצא ממעגל הקברט המסורתי הישן, ומזרים חשמל למוסיקה

ילדים של מהגרים

תמונת העטיפה בשחור לבן מזכירה ידיעה מהשנה, שעברה שהתבררה כמתיחה ויראלית: סרטון שרץ ביוטיוב, הציג נשר המרחף מעל שמי פארק במונטריאול שבקנדה, מגיע סמוך למשפחה המבלה בפארק, חוטף את אחד הילדים, ומשליך אותו מגובה. הסרטון גרם בדקות הראשונות לבהלה. לאחר

ההופעה

בסוף הערב היו מי שביקשו את "ילדים זה שמחה". מבחינתם – שלמה בר ללא השיר הזה אינו שלמה בר השלם. אבל שלמה בר בערב הזה דווקא בחר לא להציג את שלמה בר השלם, אלא חלקים ממנו במופע שנקרא "נקודת מפגש".

כוורת בעבודה קטעים נדירים

חגיגות הארבעים של להקת כוורת הן הזדמנות לא רק לראות שוב, וכנראה בפעם האחרונה, את כוורת הטבעית, בשלמותה, במצב פיזי לא איי-איי-איי, אבל במצב רוחני היי-היי-היי. זה הזמן להתחיל לסכם, לפתוח אלבומי תמונות בשחור-לבן, להסיר  אבק מהקלטות ישנות, ואפשר להמשיך בצחוקים כל הדרך

קל כל כך

השיר הגיע כמה שעות לפני שאייל גולן עלה לשיר לכבוד הנשיא בבנייני האומה. איזה דיסוננס. איזה באס. למה, למה לך אייל גולן לתרגם סכסוך בינך ובין רעייתך לשעבר לשיר?! ניסיתי לחפש צידוקים (פיוטיים, מוסיקליים) בשיר, במוסיקה. לא מצאתי. זה הופך

רק בשבילו

אייל גולן קרא לה. היא באה. זכתה. התחייב לדיסק. הגשים. דיסק נולד. אם כבר בגדול – אז בגדול. קדם. אירוויזיון. אירוויזיון. הכישלון כנראה קטן על מזור. אפשר להפוך דף. גולן קרא למסיבת עיתונאים כדי להגיד – הכל בסדר. אחרי הכל

מקום לאהבה

בבוקר האזנה לסינגל הזה, הגיע גם The Impossible Dream, שדוד ד'אור שר בדואט עם מירי מסיקה במרכז האקדמי פרס (הקשיבו מטה) , מול נשיא המדינה החוגג את יום הולדתו ה-90. ד'אור אכן חווה Impossible Dream שכזה. מופיע לאפיפיורים, נשיאים, מלכים. בשביל לחוות

עַד-אָן בְּגָלוּת

נקמת הטרקטור הכריחו אותי לקחת מילונים. כלומר: מסוג השירים-פיוטים, שאין שום סיכוי שאבין את הטקסט ללא עבודת ביאור קשה. החיפוש הוביל לגילוי, שאבי בללי בחר לעצמו רק את חלקו הראשון של השיר של משורר הימי הביניים. רובו של השיר חסר.

שירי ארץ אהבה

מה מביא יוצר כעמיר בניון לעשות אלבום קאברים שלם? אינני יודע אם מישהו הרים גבה, אבל אחרי ששומעים 12 גרסאות לשירי נצח, יש להוריד אותה. בדף שצורף לדיסק אומר בניון: "רציתי לגעת בשירים שתמיד רציתי לשיר, לגלות בהם פנים נסתרות".

דרכי במנגינות

לחן מילים וטון של תום ראשוני. ככה כבר אין כותבים בימינו. דורון שפר שר על אורגניזם יצירתי. השיר הוא בעל חיים. יוצרו, האיש מאחוריו חווה היוולדות, שיש בה סיום – עד ללידה המחודשת. הדרך הזו, שיש בה מהמורות (בדידות, הליכה לאיבוד,

ניצחונות

אין מנצחים במלחמות, שרה עלמה זהר ב"מזרחית" מצויה. יש רק מפסידים. עלמה הלכה בנתיב מוסיקת הכפיים הים תיכונית? אולי מפני שכמו במלחמת תרבות, אין מנצחים.If you can't beat them, join them. זהר נכנסת לאולם השמחות להגיד: די נשבר לי. המלחמות

צליל כל כך יפה

כמה עצוב הרומנטיקן. לחבק את העצב שלו,  כי הוא נעים ומלטף, אפשר גם לקחת לריאות וללב ללא חשש. כמה פעמים אפשר לשמוע בשיר אחד, שהוא לא ישן/ נרדם? נו טוב, יש סיבות: יש עצב מבפנים "שלא מוצא שבילים החוצה" (טוב

רבע לשש ההופעה

ואיפה הראסטות? רייכל בקרקפת חשופה עלול לגרום הלם לקהל, שהגיע בשביל רייכל עם כל הדבר הזה על הראש. זה נראה כמו הפרת הסכם. אבל אז הגיעו הצלילים הראשונים, האיש, הפסנתר והחגיגה, ובחלל אמפי קיסריה נשמעה צפירת ארגעה. זהו עידן רייכל.  בסוף הערב

אם יש כוונה

אני קורא שיר ששורתו האחרונה היא – כולנו מחפשים "רגע רך", ובפשטות – אהבה. כדי להגיע לתובנה הזו, עשתה לנו צרויה להב מסע קצר מעט מסתורי שכולל גם רבדים הסטורים של העם בתוכו אנו חיים, שהולך מסיפור עגל הזהב ומגיע

תל אביב

מה מחזיר את אביתר בנאי לתל-אביב? לשיר מצורף מידע של בנאי עצמו כהסבר לתהליך שעבר מאדם חילוני לדתי (קראו למטה). הוא מדבר על חלום שבו הוא חוזר למקום (דירה) מוכר, אלא שהוא מוצא אותו ריק. הסיטואציה מפורשת במבט על עצמו – "כנראה

ימים של שמחה

לפני שאספר על התחינה של שרית חדד לאל, אולי תקשיב לתחינתי: רחמים על המבקר. נכון שהשמחה שורה בביתה, זוכה לפי עדותה בקומוניקט ל"כמויות של אהבה" ואף מכונה באותו דף "הזמרת הלאומית" (שנחליף למסלסלת הלאומית?) – אבל 17 שירים – בדיסק

גיא ויהל

אני שומע קול פלצט נרגש ששר אהבה ושברונה, תסכול על כך ש"הוא אוהב" ואילו היא "שותקת ושוכחת". גיא ויהל לקחו את עופר מאירי כמפיק כדי להפוך את זה למלודרמה על האוהב הנואש. מאירי קבע קו אווירה. נוכחותו מורגשת. הוא נמצא כאן.

מנסה להתעורר

אופרטת דאנס על יחסים בין שניים שאינם מצליחים לתקשר על רקע מצב נפשי קשה. השיר מתחיל בניסיון שלה להרגיע אותו: אל תדאג, הכל סדר, אתה מתבונן בשקט שלך. קח את הזמן. הכל יסתדר. אבל אז בוקע קולו הגברי הנמוך, ומתברר

ראיון

עידן רייכל אסף את התקשורת (בית היוצר ת"א) כדי לדבר על היצירה ועל עצמו. זה חידוש מבחינתו: מפגש עיתונאים בליווי הדגמות, סיטואציה שלא חווה מעולם בעבר, אבל עידן רייכל אוהב לגוון. אחרי הכל מגע עם קהל אינו רק השירים והפרויקט,

Shallow Waters

הזכירו לי שהיא פליטת דה וויס. עכשיו – זהו עולם אחר. לא שופטים עליונים, לא כסאות מסתובבים. לא מנטורים חכמים. זה מבחן יותר אמיתי. המפגש בין הסונגרייטר לסינגר. למיה יוהנה קורה משהו אמיתי. כמעט נדוש להגיד שאנגלית היא סוג של

יש אין סוף ההופעה

שנתיים וחצי אחרי "אור גדול" (דצמבר 2010) חזרתי לשמוע את אמיר דדון באותו מקום. אמרתי לו אחרי המופע, שאם היה לי מד אנרגיות, נדמה, שהמחוג היה קופץ גבוה יותר לעומת המופע ההוא. הלך משיא לשיא. הטעין כל שיר – קצבי כשקט בעוצמות תחושתיות נדירות.

15 דקות, רמיקסים

לקחת שיר, להשכיב אותו על שולחן הניתוחים המוסיקלי, להשתדל להשאיר לו את הכבד, הלב והכליות, ולהסתפק בשינויים פלאסטיים שמעניקים טאץ' חדש, לעיתים מרענן למקור, לעיתים אקספרימנטאלי-יומרני מדי, שמעמיד את הרמיקסר במרכז במקום את היוצר המקורי. בעולם הרמיקסים שולטים מושגים כאלה

מוסיקה ישראלית

בעז בנאי אין אף אחד בבית

מישהו שאל אותי – איך זה שבמוסיקה הישראלית הצעירה נכתבים כל כך הרבה שירי דיכאון? מה זו החשיפה הזו של רגשות, כאילו היוצרים השכיבו את עצמם על ספת הפסיכולוג. אמרתי לו: זה שווה תחקיר. בטוח שיש יותר כנות, אומץ לכתוב

ויתור

לאן שהדמיון הוביל את מיכאל בן שמעון. לא סתם דמיון, אלא גם מסקנות חיים במבט לאחור. הסוסים הדוהרים והעגלות השבורות מזכירים עבר, שבדיעבד התברר ככישלון. יותר מדי מילים, אבל כוונות לא נכונות. ברטרוספקטיבה אפשר לנתח דברים בנינוחות. המנגינה והשירה של

מוסיקה ישראלית

זה בסדר לפחד

חריגים. ועדת חריגים. זו הועדה המחליטה לגבי היוצאים מהכלל. הרינג-בלוך-גוטמן לא סתם בחרו בשם, אבל אם אני ועדת חריגים באשר לדברים הבאים ברוק המקומי, הייתי מכנס את הועדה לעוד ישיבה או שתיים. לא בטוח שהומצא הגלגל. שיר נעורים, שיר ייאוש,

מול כל העולם

איך אמר פעם ראש ממשלתנו: הם פוחדים. למה אתה אומר על משה וליאור שהם פוחדים? מה יש לך נגדם? ממה הם פוחדים? אני אגיד לכם ממה הם פוחדים: הם פוחדים מהקהל! אחרת איך נסביר את המשך סאגת מוסיקת השמחות של

crush

מתברר שגם אם אדם בתוך עצמו הוא דר – עדיין אין זה מבטיח, כי יפענח צפונותיו. האם ידע את הסודות הטמונים במגירות. חשב שהוא ידע. עכשיו זה לא בטוח. חוזר לקרקע המציאות. מתעמת עם הוויה שאין בה מלך ולא כתר ולא

אחד משלנו

בתוך עמנו אנחנו חיים, ויש לנו תחושה שאנחנו מיוחדים, ושכל אחד הוא "אחד משלנו", אבל יענקלה רוטבליט בא להרוס לכם את המסיבה. אנחנו עם ככל העמים. אנחנו מבינים מהו צדק, אבל גם לוחצים על ההדק. אחד משלנו פתח עסק, אחד

דילוג לתוכן