מוסיקה ישראלית

לבחור חסר אבא. פשוטו כמשמעו. טקסט פשוט-בהיר, אפילו לא מעניין. אבל תקשיבו לטון המדוכדך. כאן יש  עומק של מצוקה. זה לא רק האבא, אלא מה שהוא זקוק לו – בעיקר מגע של קרבת אמת חמה, שהיא בסיס הקשר בין הורים

זהבה בן מסלסלת דיכאון למקומות שגורמים לי להרגיש, איך לומר זאת – מבוכה בשבילה. קודם כל הטקסט החבוט והמופרך. ניצבת מולו, נוגעת בחלום, רוצה לפרוש כנף, לצידו לוחמת, הפסגה כובשת. כל קלישאה נדושה אפשרית. חורזים עדיין כל מיני מילים שהם,

זה לא רק – לו יהיה לי ילד. אניה בוקשטיין שרה: לו יהיה לי ילד – איך אסביר לו שהחיים אינם מסבירי פנים מכל בחינה. נפשית, חברתית, פוליטית. מצד אחד, יש משהו נאיבי לכתוב שיר על מצוקה כה שקופה. בסופו

כששמעתי בפעם הראשונה את שרית חדד שרה את השיר הזה, הופתעתי. לראשונה אולי היא ניסתה סיפור מתוחכם יותר מאשר הקונפקציות הים-תיכוניות הקונבנציונליות. עברי לידר מציג את הפנים האמיתיות של בחורה עממית פשוטה בסביבה הלא טבעית שלה שמגיעה למסיבה, שאינה בלשון

כיוון שאני בטוח שההפתעה הזו לא תחזור בהופעה הבאה של עברי לידר – אחשוף אותה קבל עם ומעריצי לידר, שלא הגיעו להופעה: קבלו את שרית חדד! לא סתם שרית חדד, אלא דואט ל"בחום של תל אביב". ידעתם שלידר כתב את המילים של

אחמדניג'ד מככב בשירים. למה חייבים להזכיר את האיום הקיומי בשמו? הנסתר לפעמים חזק מהגלוי. רפאל עמנואל רן לא התאפק. אקטואליזציה היא חלק משיר המחאה. במחאה אתה חייב להיות פסימי כדי להגיע לאופטימי. העולם נשאב לחור שחור, יש התלקחות במזרח התיכון,

ביאוס הולך טוב. תגיד שיש מלחמה בשער. תגיד שאתה זקוק למקלט נפשי. יחצנית אחת אמרה לי, שדימוי של תוגה-עצב-ייאוש עובד אצלנו יותר טוב ברדיו. אביב גפן, רחמנא ליצלן, "כבר לא מוזמן לצד הטוב של העיר" (out ברכילות? כבר לא מייצג

בקומוניקט שהגיע עם האלבום מדברים על תערובת של קולדפליי, ביטלס, סמית'ס, נגיעות של כוורת, החלונות הגבוהים ועוד. שנרגיע? אחרי 11 שירים אפשר לרדת מפסגת היומרות. ב"כמו פעם" אני שומע משפט: "לא חשבתי והייתי אמיתי/האמת לא חשובה לי, היא תמיד הייתה

קיטש? למה שנחשוד בארקדי דוכין שהוא אינו מרגיש ככה – סופר אופטימי באשר לאהבה ולזוגיות. ברגע מסוים כשהוא מתבונן בה, יש צידוק לטוטאליות שבתחושה שמביאה למשפטים כמו "אהובתי איתך זה לתמיד" ו "אתמוך בך כחומה", ושום דבר לא יבקיע סדק

לגור מול הים, לזיין את אשתו של השכן, ללגום קפה בנחת, להרגיש קצת אשם כשהיא מתקשרת בשתיים להודיע שזה נגמר, להציץ מהחלון בחיפוש אחר סדינים שקופים. יש יצור כזה? גם אילן דביר יסכים שבאמנות כמו באמנות, לא ממש חייבים לחפש

מיהו יונתן כנען אחרי עשרה שירים? רשות הדיבור לאיש שמאחורי האלבום: קצת פחות מבולבל, פחות מקלל, פחות מפחד, פחות בודד, קצת יותר מחושב, מתחשב. ואולי זה הבחור העברי בדרך למדינת ניו מקסיקו, יגיע למסקנה שאולי עדיף לחזור לארץ ולנסות לתקן

הרוח שתלטף פניה אמורה לסייע/ לחסן כנגד "המכה הבאה", כלומר לנקות אותה מהמטענים השליליים שצברה בגין אירוע, שאנחנו איננו יודעים מהותו. העובדה שרוני דלומי אינה מתמקדת במהות הרוע, מקשה גם על הבנת המטרה (הישנה), והתוצאה היא טשטוש מצב כדי להגיע

גוסטו אינו נמנה על האגף המזרחי של הפופ הישראלי, הוא לא הגיע להילולות של נוקיה, הוא לא עלה על ספינת השעשועים של ערוץ 24, הוא לא יגיע ללה-לה לנד, הוא לא הקים אוהל מחאה מול אולפני גל"צ. הוא לא פונה למעבדי

כמה שנים עברו מ-1987? תחשבו. מה עשה הזמן לביצועים? – תקשיבו. להיות נערת רוק בגילה – זה לקחת את כל המטען של השנים ולהתחבר לחשמלית של יאיר מיכאלי. "ילד אסור ילד מותר" מהדורת 2012. הקלטה שנעשתה במהלך סיבוב ההופעות הנוכחי

צליל המתח-הדרמטי בפתיחה מקדים נרטיב שחולף במוחו של המספר: התרחשות לילית במחלקה שנרשמת כשיר מלנכולי חרישי. נפשות פועלות: האחות רחל, הזקן שלוחש בפולנית "אמא אמא" ומלטף רגל קטועה. שחר בן-חור מתאר סיטואציה בשיר קצר במראה, בקולות ובתחושה. המראה – מחלקה

גל אבלי מתפעם-משתאה-מתחנן-מזדהה. נועה סלפטר (מדוע שם מלא?) גורמת לו סער רגשות שכולו הזדהות קודרת-מזככת עם דמותה. מה אנחנו יודעים עליה? מצד אחד – היא נמצאת בשיא, קוראים בשמה, צועדת על שטיח פרוש על רקע צליל תופים. מצד שני – עוצרת

מה זה היה? מסיבת עיתונאים של מעריצים? אירוע צהבהב שסיומו מופע? קד"מ מלווה בשאלות-תשובות משעממות. מפגן מחווה של שירי מימון לכל מי שהביאה הלום? לא למחוק שומדבר. מה היה לנו? עבודה מפרכת של יחסי ציבור. למעשה הפקת יח"צ – מהפריזורה

קובי אפללו מערבב מיני הרהורים על היחס-פער בין חיים-מציאות, אמנות השירה, חיי האמן, קהל ובמה: "כל יום נולד חלום ומת במציאות", "על נייר מרוסקות פיסות של נשמה", "מסע ארוך בתוך רכבת הרים", "קורא שר לכל מי שליבו מוכן". התפר שבין

מאיר גולדברג מסר לרני צ'סלר חשבון נפש שלכאורה אמור להרגיע: משהו כמו – אתה יכול להירגע מחשיבות היתר העצמית, כי מי אתה ומה אתה. שחק אותה הכי רגיל, כאחד האדם, תחיה את חייך, הכי הרבה – ספק גאווה להוריך, ואל

הוא מוכן לכרוע ברך לפניה. שבילי פרחים יפרוס לה. הו-הא. מה עשה היה עד עכשיו כדי שתישאר? נתי דבח:  מה קרה שדווקא עכשיו בכייה פוצע אותו? אני מסרב להאמין לגבב התחנונים הזה של האוהב, שלפתע התעשת והבין שהייתה לו מלכה,

אני מזהה את "הצליל של פילדלפיה" (Phily Soul) על הפתיחה. כמה טוב שהאמריקנים המציאו לנו ולפורטרט את הסול והפאנקי ואת תזמורי הגרוב האלה. מה היינו עושים בלי. פורטרט חוזרת מהכפור. מנהרת הזמן: תבקשו לרדת ב-1989. "אחד מהרכבי הפאנק הראשונים בארץ" נכתב בקומוניקט.

"מלאכת" הגיעה באלבום משולש. אני מודה, שהסקרנות לפעמים נעצרת או נרדמת רגע לפני שמקלפים הניילון. מבקרים עתירי דיסקים בהמתנה דוחים אלבומים משולשים עתירי שעות האזנה, והשם "מלאכת" לא ממש עודד. ואז כשהאזנתי ל"תחת עץ האדומים" חלק א', הבנתי שאני נשאר כאן

הבטיחו חשיפה של שירי אלבומה החדש בעברית. בפועל קיבלנו תצוגת תכלית של Sympathetic Nervous System, מופע רוק בתאורה אפלה. יתכן שבפסטיבל הפסנתר מארח נבהלו, שזה אינו בדיוק הקונספט של האירוע, למרות שעמדת הפסנתר הייתה מאוישת. ברור שלא סייע לעניין משפט די מפתיע

שירה בציבור? אצל שילה פרבר? לא מאמינים? אפילו הזמינה את הציבור לשיר "תכול המטפחת", "בכל זאת יש בה משהו", "לימון וצלחת" מתוך "שוק המציאות"? שילה פרבר מחייכת, מתקשרת, אולי מתרפקת. אחרי הכל, אלתרמן חייך הרבה בשירים. אבל זה אינו רק

השתנה לנו? במהות – לא השתנה, אבל שישאר ככה. ירמי קפלן, עשה טובה, תישאר ככה, עם עדי רנרט בפסנתר ובפלוגלהורן, עם נועה אילי היפהפייה בצ'לו, ובעיקר עם אהובה עוזרי בבולובולטרנג, שאני עושה לה סטנדינג אוביישן ממש ברגע כתיבת שורות אלו.