הוא מכונה ה"פרינס של ברזיל". חיפשתי קווים דומים. לא הכי מצאתי. אבל קרלינוס הוא ללא ספק אחד הנסיכים המלהיבים של של המוסיקה, שמקורותיה מובילים לבאייה. זמר, איש הקשה, גיטריסט מאוד מגוון, פאנקי, פופי, לירי-שקט. זה מסוג האלבומים, שבהקשבה שניה "גדלים"
זה אלבום ההמשך לזוכה הגראמי SOUL LATIN. סנשז רוכב על הגל האפרוקובני, מנצל את הצליל המסורתי לריענון. מציג עיבודים פריכים לכלי נשיפה, קצבים חמים עד רותחים וכמובן צליל הקשה נהדר. בהרכב האורגניסט ג'ואי דה פרנצ'סקו, החצוצרן טראנס בלאנשרד והלהקה הקולית
ג'ילברטו ג'יל לכד שתי ציפורים. הוא הקליט פסקול לסרט, המתאר חייה של אשה ושלושת בעליה בברזיל העניה, וגם הצדיע לאחד ממשפיעיו הבולטים, לואיס גונזגה, שחותמו טבוע על זרם הטרופיקליה. שירי גונזגה ועוד חדשים מעידים על הכשרון בחיבור סמבה, בוסה פופ
זמרות פאדו גדולות חודרות אל מתחת לעור, גם כשאינך מבין מילה פורטוגזית. זוהי מישיה, ילידת פורטו. לא הייתי מהסס לומר: העמליה רודריגז החדשה. זה לא ק הקול, אלא העצב הזה שמגיע מתהומות הנפש. תערובת של מסתורין ומלנכוליה. איך להגיד את
גילרמו שנהרג ב-1970 בתאונת דרכים בפוארטו ריקו, הוא נציג מובהק סגנון המוסיקה הקובנית Guajiras, זמר, גיטריסט וייוצר, שהמוסיקה שלו התנגנה הרבה באולמות הריקודים של אמרקה הלטינית בין 1940 ל-1960. אחרי גל הבואנה ויסטה, ריכזו את הקלטותיו המובחרות לדיסק כפול, והחגחיגה
מסע כמעט מיתולוגי לעולמן של המקהלות האורתודכסיות של רוסיה ובולגריה. מי שאוהב מוסיקה ווקאלית א-קפלה, חייב לעצמו את הדיסק הזה, ללא שום גימיקים, בלי קומבינות של אמביינט או משהו אחר, אלא פיור-פיור הרמוניות מתוך חללי הכנסיות האקוסטיים. האוסף, הכולל בין
מוסיקה ברזילאית 1999 היא מגוון טעמים, מהאוז, ג’אז ועד פופ. הדיסק מייצג את הדור החדש של המקצב האפרו-ברזילאי. הבשורה היא שבכל 14 הקטעים נשמר הניחוח האותנטי של ברזיל, כלומר, זה אוסף פיוז’ני עם נשמה ברזילאית. ביבל ג’ילברטו, ארטו לינדזיי, סמוק
איך סנטנה נשמע בסוף ה-60? לטיני אבל מאוד בלוזי. האוסף נפתח ב"סול סקריפייז", עובר דרך "אקפולקו סאנרייז", "ג’ינגו". קטעים ארוכים, פיוז’נים אפרו-קובניים פסיכודליים. FRIED NECKBONES המסיים הוא תמצית הבלוז הלטיני של סנטנה. ויש בדיסק בלוז ממש כ"בכל יום יש לי
אנפלאגד לזמר פופ לטיני? מה הקשר? 17 הקטעים הוקלטו חי בבואנוס איירס במרץ 2003, בלי שום קשר הזמר הארגנטינאי דייגו טורס, כובש לבבות, מצליח בהיסטריה יודע ללכת על צירופים שיש בהם בנוסף לרומבה גם לרגאיי, ולמוסיקת פופ מתוזמרת הכי עשיר. הצירוף של
הרוח החזקה המנשבת במפרשי ספינת המוסיקה הקובנית מאז ה"בואנה ויסטה סושל קלאב" היא כבר סערת הוריקן עם שיטפון של אוספים. הממבו, הבולרו, סלסה, אפרו קובני, הסון, צ’ה, צ’ה, צ’ה, כול המטעמים המשובחים של המוסיקה הקובנית הגיעו לכאן. אפשר להגיד תודה למי
אהובתי, מרסדס סוסה, תודה על הדיסק הזה. הצימרור מגיע על הפתיחה, "הילדים של שכחתנו", סוסה לוקחת אותי אל העיצבון הגדול. המוסיקה של ויקטור הרדיה, משורר ומוסיקאי ארגנטינאי נפלא. המילים של רנה ורגס ורה. הסגנון: מילונגה. פואמה שעוסקת בעוני, במיוחד בעניים
התחום האפרו-קובני זוכה פה ושם למשבי רוח רעננים אבל לאו-דווקא חדשניים. למבו, יליד זאיר, שמע בילדותו בקינשסה זאיר רומבות מהרמקולים של הבארים ונהייה פריק של מוסיקה אפרו_קובנית. עם להקת "מקינה לוקו" הוא מייצר שעטנז בין קינשסה להוואנה. מה שחשוב הם
דיסק במסגרת הקלסיקה של "דרייפוס" שיצא לראשונה ב-1962, ולמי שלא נשבר מהשידוך בין סמבה אפרו-ברזיליאית לג’אז אפרו-אמריקאי, יכול לשמוע את הערך המוסף בצליל החם ביותר בעולם הבוקע מסקסופונו הטנורי של קולמן הוקינס, הנגן שהסתלק ב-69’. יש בזה יותר ממה שמכנים
לזמרת הראשונה קוראים טטה אספינדולה, והיא שרה בקול דק, תחושתי, חודר ומרגש. שמה של השניה עלית נגרירוס, ולה צבע אחר, אלט חם, והיא שרה סמבה בליווי גיטרה אקוסטית. לא מצאתי בדיסק מישהי מהגדולות, לא מריה בטניה, או גל קוסטה. יכול
מנת סלסה מאוד שורשית עם הקול הישיש של רודריגז. קלסיקה עם בס פאנקי, הרמוניות קוליות אופייניות, מקצבים אפרו-קובנים והחצוצרה שמעטרת. זה אלבום לגמרי לא ממוסחר, ומה שטוב בו שהוא יוצא לא מטרנד עכשווי סינתטי אלא מהלטיני המיושן האותנטי בטאץ’ של
מסע של 15 קטעים אל מחוזותיה של המוסיקה הברזילאית על סגנונותיה בחמישים השנה האחרונות. הביצוע הסולידי ל"סמבה דה בנסאו" עם בבל ג’ילברטו משנת 2000 דווקא אינו מעיד על חידושים. זוהי גרסה לירית רכה שעומדת בפני עצמה, וסמבה שקטה יכולה כידוע
זה המלחין והגיטריסט הברזילאי, שכבש לבבות עם "בוקר של קרנבל" מפסקול הסרט "אורפאו נגרה" שנכלל כאן. כמו אנטוניו ג’ובים וג’ואאו ג’ילברטו, בונפה הוא מלחין של מלודיות מעודנות, תערובת של ברזיל, ג’אז וקלסיקה. העיבודים לגיטרה מקסימים, הקול הרך מזכיר את ג’ובים.
האמריקאים ושאר העולם ממשיכים לחזר אחרי הבוסה, במיוחד להיטי ג’ובים. כאן ריכזו בוסה נובות עם כיוונים "קצת אחרים". למשל: אולטה אדאמס בדואט עם אל ג’ארו של "ימי מרס" ו"הנערה מאיפנמה", לי רייטנור בגיטרה עם הפסנתר של דייב גראזין ב"אגווה דה
מסוג אלבומים שנשבים בקסמם מיידית. סלבדור בן 84, יליד גינאה הצרפתית, הוא הכלאה בין ג’ואו ג’ילברטו לאנטוניוס קרלוס ג’ובים. אבל המוסיקה אינה רק בוסה בצרפתית. זה אלבום ג’אז רך, שמשדר אווירה קברטית, בין מלנכוליה לרומנטיקה. המוסיקה מאוד מעודנת. ההפקה והעיבודים
אחד מרביעיית דיסקים "הג’אז פוגש" ׁ(בסדרה הג’אז משתדך גם עם אפריקה, אסיה, אירופה) המראה כמה הבוסה נובה והסמבה שייכים לברזיל. מלחינים: מורילו פסואה, סלבדור פילו, קרלוס ג’ובים, אדו לובו, באדן פאוול, וינישוס, פאולו סזאר פינרו. אני מקשיב לדיסק נונסטופ. כשאדו
נאזרה מייצגת את שלל הקצבים של צפון ברזיל, ובתוכם ה FORRO- שרבים מכירים אותו כריקוד סקסי במיוחד, גם בליווי האקורדיון. אחת הדוגמאות הבולטות בדיסק הוא "ולנטה נורדסטה", המוקדש לתושבים העניים של נורדסטה, שלמרות עניותם, ממשיכים לשיר ולרקוד, כאילו הם שרויים
סי*סה הם קרול סי שמוצאה מהרפובליקה הדומיניקנית והדי.ג’יי UF LOW. הם לקחו הכל מהכל ויצרו סלט בספרדית ובאנגלית, מיקס ניו-יורקי עם רטבים שאומר משהו על איבוד כיוון, והליכה על תמהיל סול-אתני-לטיני, שאינו כבר הברקה מקורית. מצד שני, המוסיקה שהוקלטה על
טניה מריה היא קודם כל פרפורמרית נהדרת, מה שהופך את ההקלטה מהבלו נוט הניו-יורקי, אוגוסט 2000, להכי נכונה להקשבה. יש לה קול חושני, יש לה טמפרמנט והיא מרביצה נגינה נקישתית בפסנתר. התמהיל: סמבה, בוסה, ג’אז ופאנקי. מהר מאוד מתברר שרוב
הג’יפסי של משפחת ראייס משכפלים את עצמם. ארבע שנים אחרי הקודם שלהם, צלילי הגיטרות האקוסטיות ממשיכים לקרטע ברומבת פלמנקו. האם העובדה שדבר לא מתפתח עם הג’יפסי צריכה לתסכל את מעריציהם? תתפלאו – לא. אין תחליף לטמפרמנט הזה, לקול הצרוד, לקצבים
ממשיך למרוח אותי, הולוזו. הוא שר בליווי גיטרה אקוסטית "קנסאו דו אמור" וזה הכי רומנטי שבעולם. הוא שר את "קוקורוקוקו פלומה", וזה הביצוע המרגש ביותר ששמעתי מהשיר הזה. רגשנות אמיתית, רגישות דקה. קול חם. מחובר לסמבה, לבוסה לג’אז, זה נשמע
האוסף של החברה האיטלקית "אירמה", המתמחה בסלסה, מפולפל, מהטובים ששמעתי. מבלי להיכנס לפירוט ההרכבים המשתתפים, צורפו כאן קטעים ברוטבים הכי אותנטיים, לא מנגינות מוכרות, אלא מוסיקה עם התכונות המאפיינות של הסגנון הלטיני קובני. האוסף בשני דיסקים נשמע מסיבה קולחת ומתמשכת
כשלאביך קוראים קייטנו ולוסו, מד הציפיות קופץ. על הדיסק יש ציטטה מה"טיים מגזין" שכותב על מורנו הבן שהוא נשמע כמו האש פאפי ישנוני, שהגיטרה האקוסטית שלו עומדת להתפרק. וזו מחמאה! מורנו בן ה-28 באלבום ראשון עם ההרכב "מורנו + 2".
דיסק להתאהבות מהירה. וינישיוס דה מוראס לא פחות ענק מג’ובים, וכל הארץ טרופית-יפה המקומית חייבת לו המון. דיסק כפול מהופעות חיות שהוקלטו ב-1970-1 עם הגיטריסט המחונן טוקינו, חלקן במועדון LA FUSA בבואנוס איירס, עם שתי המריות של מוראס, קראוזה ובטניה.
פופ ספרדי מתקשר היום לערוץ ויוה, ונדמה לי שגם כאן אפשר להבחין באיכויות. לדרקסלר זה אלבום שישי שבא אחרי FRONTERA. יש לו קול רומנטי רך, הוא יודע לקשט בפסנתר שופני ובקצב אורוגוואיי, והוא מנפק קצב ומלודיות מאוד ידידותיים לכל אוזן,
