מוסיקה סול ריתם-נ'-בלוז

להקת FUNKN'STIEN עם אלרן דקל הסולן, עילי בוטנר גיטרה, שחם אוחנה בבס, אלון פרימן בקלידים, שלומי אלון בסקסופונים אלט וטנור, יאיר סלוצקי – טרומבון, ספי ציבלינג בחצוצרה, תמיר ברזילי בתופים היא להקה עברית המתמחה במסיבת מוסיקה שחורה מסוג הגרוב-פאנקי אמריקני,

בקרדיטים באלבום של ברקסטון נמצאים קליברים כדיוויד פוסטר דרך ר.קלי, טד בישוף, הנפטונס, בייביפייס. ברקסטון היא אתגר. מי שיטען שהיא גדולה יותר מויטני יוסטון או ממריה קאריי, לא אתווכח איתו. תגלית ענק של הריתם נ'בלוז מאז התשעים. הביאה את הברק

לפאנקסטאר הזה יזכרו את מה שהוא עשה עם "סאן איז שיינינג" של בוב מארלי, להיט, אבל זו רק המנה הראשונה באסופה הלוהטת. עכשיו מקבלים גם את הדיזרט. עיבודי פאנק בשריים לרבים וטובים: "גיב מי יו" של מרי ג’יי בליג’, "פול

באסוציאציה ראשונה הזכירה לי הגירל הזו את מייסי גריי.  "הליקופטר גירל" היא ג’סי ג’ייס, ילידת דאנדי, בת לאם סקוטית ואב גאנאי. כינו אותה ארתה קיט בסלואו מושן. יש לה קול עמוק וגבוה שמייצר סוג של אווירה מאיימת למשל ב"כלתו השביעית

הגם שחברת התקליטים הוקמה בשנות הארבעים, פריצת הענק שלה הייתה בחמישים ובשישים עם כול המי והמי של המוסיקה השחורה הפורחת. זה טריו דיסקים מהמבחר המובחר של הסול מיוסיק של אמני אטלנטיק, הנחשבת לאחת מחברות הסול מיוסיק והריתם אנ’ בלוז העיקריות.

קאריי לא הוציאה אלבום מאז 2002 (Charmbracelet) מה שכמובן העלה את רף הציפיות. קאריי. היא מסוג הזמרות ששוכרת את שירותי היוצרים-מפיקים הכי מיומנים  בתעשייה, ויוצאת עם מוצרים עדכניים מבריקים, מבחינת הפקת סאונד. בסגנונה ריתם אנ’ בלוז מיד טמפו ובלדות היא עשתה שימוש

רוח חמה מנשבת ממולדת הסול והריתם נ’ בלוז. קוראים לה ג’ון לג’נד, ולפי הדיסק הזה היא תשהה איתנו זמן רב, ממש כמו "רוחות" אחרות – סטיווי וונדר, מרווין גיי, ר. קלי. כרגיל מתחילים בהגדרה. באמריקה שומדבר לא הולך בלי להכניס

הסינגל הראשון מתוך האלבום שנקרא I WISH הוא קינה לזכר יקיר שהלך לעולמו, אבל היוצר הזמר, הרב-נגן והמעבד יסתפק בהמשך במוטו של סקס ואהבה. לא ראפ, ולא משהו חברתי. אונלי לאב. הוא יבטיח לה את ה"גרייטסט סקס" והוא יהיה מוכן

זה מצחיק כמה כסף משנה המצב",  שרה פליטת הפוג’יז בפתח דיסק הסולו המדובר שלה ובפזמון: "אתה יכול לזכות במשהו, אבל להפסיד משהו". יש כאן לא מעט מומנטים מוסיקליים שיעשו לכם גוד טיים. אחד האורחים הוא סנטנה, בסולו ב"לציון". הקטע נשמע

היא מהסוג שגורמות לזעוק "וואהה", זמרת ריתם נ’ בלוז מדהימה גם בבלדות גם באפ טמפו. אחרי  שישה גראמיז, ברקסטון מוכיחה שיש עוד מה לעשות, והדיסק הזה הוא דוגמא למוסיקה שחורה הכי עדכנית, בקצב, בהפקה, בשירה. שני טרייקים עשו לי את

זה האלבום הכי בוגר שאריקה הוציאה. הישוו אותה לבילי הולידיי, לצ’אקה קאן. זה מראה את קשת הגוונים שלה. מה שעושה את האלבום הזה למצויין, הוא ההתאמה של השירים לאישיות האומנותית שלה, לעוצמת קולה על כל קשת הגוונים. מקטעים רקידים כ"פילוסופיה

סופרלטיב שאני מתייצב מאחוריו בלי כול היסוס: זה אחד מאלבומי ה-SOUL הטובים ששמעתי מאז מרווין גיי וסטיווי וונדר.  אנתוני המילטון הוא זמר SOUL מבטן, מלב, מנשמה אמיתית. קחו שיר אחד כדוגמא: "Can’t Let Go"   בליווי אורגן. כמו סטיווי וונדר הוא

תואמות ויטני יוסטון בארה"ב זה כמעט פס יצור. אבל ברקסטון היא תואמת מהסוג הכי משובח. צירוף של יופי ושירה שהולך עם שירי אהבה מרגשים, שכתב ועיבד עבורה מי-אם-לא בייביפייס, מכונת יצור להיטים. ברקסטון נפלאה: הקול הגבוה והעשיר שיורד מטה לטונים

הבחור מסאות’המפטון שמכר שבעה מליונים מהראשון שלו "נולד לעשות זאת", עושה זאת בשנית ובגדול. קחו את האלבום הזה. מלודי, הרמוני. סאונד יפהפה, סול רך-אוורירי שזורם נהדר. טקסטים? הילד שנהיה סופרסטאר הוא כבר קורבן ההצלחה. העיתונות מעצבנת אותו. לא בשביל טקסטים

10 שנים אחרי הקודם שלו, סטיווי מראה שהוא חי, קיים ועם אצבע גדולה על הדופק של המוסיקה, מחבר ריתם נ’ בלוז מסורתי, מלודיות ראשוניות  וסול קלאסי עם נפלאות ההפקה המודרנית,  וגם שומר על כול הניואנסים המאפיינים את הסגנון שלו מאלבומיו

סול אולד פאשן? ועוד איך. וכמה אותנטי. גוד אולד סול. בגיל 62 יוצא ברק המוכר מהלהיט "אווריבאדי נידס סאמבאדי טו לאב", עם אלבום SOUL כזה שמזכיר את הגדולים –  סם קוק, אוטיס רדינג, ג’יימס בראון. ברשימת הכותבים בוב דילן, ואן

סלואו, זה מה שמאפיין את הדיסק, וננה שרה שרה בגאווה על חיוניות הנשים המספקות אהבה לגברים. שרי הלכה על דיסק סלואי רך במיוחד. גם FEEL IT מושר ומבוצע באותה אווירה, ואילו ב_HORNBEAN –  וב"קוצ’י" יש יותר נפח גרובי וארוטי. והגם

היא לוקחת את "דאנס ויז מי", הטנגו המפורסם מהחמישים לרחבת הריקודים המודרנית, ולפי טווח הקול זוהי מאריה קאריי משופרת, ויש לה אפילו הכשרה קלאסית. התערובת טיפוסית לז’אנר: המינון השקוף של דאנסים היפ הופ ובלדות. מתכונים די צפויים, קול טוב מאוד,

תחום הסול היפהופ מוצף הפקות יפהפיות, אבל רק לעיתים נתקלים במוסיקה שחורה שיש בה ערכים מוספים. זה השלישי של גורו ג’אזמאטאז, הכי היפהופי, אבל עם הרבה  וספות. רשימת המשתתפים מרגשת: אריקה באדו, מייסי גריי, אמל לריו, הרבי הנקוק, דיוויד קרייג,

נכון להגיד כי הרביעייה הזו החזירה לריתם אנ בלוז את ההרמוניה הקולית המשובחת, במיוחד בסגנון הבלדה. ההבדל בין החמישי שלהם לקודמים, שהם עשו בו הכל בעצמם מהלחנה ועד הפקה. את שכר הלימוד הם חייבים למורים כבייביפייס, כי התוצאות יותר ממשביעות

אחרי שסיימתי להקשיב, שאלתי: ואיפה וויטני יוסטון? ברשימת סופרסטארים צפוייה כזו. היעדרותה נרשמה. זו הצדעה לאחד מזמרי הבלדות הפופולאריים של הסול בתקופתנו, שנפטר במאי השנה מסיבוכים כתוצאה משבץ מוחי בו בו לקה ב-2003 והוא בן 54. ונדרוס היה זמר של הרבה

פרינס בריבוע, עם כל החגיגה הג’אז-סול-פאנקית הזו. מגהסטאר  שממשיך את מסורת הסול בהפקות מבריקות, מגלומניות. פרינס מטיף לסקס בבוקר מחורמן, בקטע הקצבי "מאד סקס", משנה אווירה למלו-סקסית  ב"עד שתהיי שוב בזרועותי" מבלדת סול הטיפוסית, עם הרבה תשוקה נוטפת מיניות. התיזמורים

במה להתחיל? כלומר באיזה להיט מה-38? לטעמי, הדיסק הראשון, בהחלט יספיק לאי בודד עם ה"סופרסטישן", "סיר דיוק", "מאסטר בלייסטר", "איזנט שי לאבלי", "איי ג’אסט קול טו סיי", "אבוני אנד איבורי". השני מתייחס לישנים כמו "מיי שרי אמור" והוא מכיל גרסת

היא כונתה אמנם "הכהנת הגדולה של הנשמה", אבל היא לא רק. יש לה פופ, פולק וג’אז ובלוז. נשמה קיימת בטונים, אבל הרפרטואר הוא קלאסיקה. נינה שרה "אני אוהבת אותך פורגי" של גרשווין, ובהמשך ברל, ווייל וברכט, שרל אזנבור. ההקלטה מ-1964.

מקסוול הוא תואם פרינס, מושפע מהנסיך באופן בולט, כמוהו הוא משגר סקס עם מסתורין, מיסחור של ריתם אנד בלוז עם כל דבר. המוסיקה רכה, אווירה נינוחה, השירים מתחנפים, והאוזן והלב נכנעים. הטקסטים במקרה של מקסוול הם אלמנט רומנטי פשטני להעביר

היא מכונה "דיוות הסול הבריטי", מאחוריה קריירה שנסקה בתחילת התשעים. בארה"ב כמעט לא שמעו ממנה. הצהובונים פרסמו את הסיפור של אבי בתה, עבריין שמצא עצמו מאחורי סורג ובריח. גבריאל שוחה בסול קלאסי, סגנון מוטאון ב"תן לי עוד קצת זמן" גם

"ג’יניוס אנד פרנדס" יצא לרגל יום הולדתו ה-75 של צ’ארלס. במקום מסיבה – יש דיסק דואטים עם הזמרים האהובים עליו. אלבום הדואטים היא משאלה של צ’ארלס, אלא שהוא לא הספיק לראות בהתגשמותה. אני מתבונן ברשימת הזמרים: רק אמן קונצנזוס כצ’ארלס יכול

עוד מיקבץ של הדיווה לערב לחג המולד. בסולפול באלאדס היא הגדולה מכולן. יש כאן 16. מ"עד שתחזור", "האדם שאני זקוקה לו", "עד שתחזור", "אנה פניהם של לבבות שוברים". אלה דוגמיות. כל מה שרציתם מהדיווה בקולקציה הכי מחניפה של בלדות שאפשר

הקלילות הנסבלת של חיבור בין סול לפופ. דז’רי של FEEL ו"מנשקת אותך" מהסרט "רומיאו ויוליה" היא זמרת טובה בסוגה, עם מרחב טונים מרשים, ששרה שירי אמצע מלודיים, טקסטים באנאליים. המוסיקה שלה נעימה, מרקידה, חודרת במקרה של ביצועים מרגשים כ"מנשקת אותך" .

צריך לבטא את שמה "אולטרה נה-טיי", ילידת בלטימור, ועם שני אלבומים בקרדיט, היא ממשיכה את דיאנה רוס ואת צ’אקה קאן, קול מחורמן, שירי סול עם הכל, ריתם-אנ’-בלוז, דאנס וגוספל. נה_טיי מחברת את הגרוב ועם המיינסטרים, מה שאומר שרוב החומר צפוי,