החדש, הרביעי, של קרן אן נפתח בצליל מלנכולי כבד. קול נמוך, טון סגרירי–מסתורי-מדוכדך, אווירה קודרת, מתכנסת-בתוך-עצמה כדי לשיר: "אני יודעת שאתה יכול לומר שאינני יכולה לעזור לעצמי, אבל אני יכולה, כי הכל שקר, הכל שקר". את הבלדה הכואבת הזו חפרה
הפרויקט הזה המשיך לעורר עניין בשלושים השנים האחרונות, ועדיין שומר על חיוניותו לא פחות מהפינק פלויד. אלן פרסונס, טכנאי סאונד ומפיק וידידו אריק וולפסון הקימו את הפרוייקט ב-1975. פרסונס עבד באולפני אייבי רוד המפורסמים של EMI בין השאר על "אייבי
אומרים שהאלבום השני בדרך כלל פחות טוב מהראשון. אז למרות שלא מדובר במדע מדויק, בלקפילד 2 עולה על בלקפילד הראשון. האלבום הזה הניב כבר פירות של שני יוצרים שלמדו ליצור ביחד, שנובעים מתוך המשותפות היצירתית ביניהם. אביב גפן של בלקפילד
קחו קמצוץ מפרדי מרקורי ההתיאטרלי של קווין, הוסיפו קורטוב של Beck תערבבו עם שתיים-שלוש טיפות של הווילאג' פיפל ועוד ארבע של בי-ג'יז וגם משהו מ-Scissor Sisters ותקבלו מיקה, 23, קול פלצט מדהים, וירטואוז, מלחין, מפיק, מעבד יליד בירות שגדל בפריס
נורה ג'ונס, 27, עולה כיתה. 13 שירים חדשים מקוריים (פעם ראשונה שהיא כותבת את כל השירים) הם הקבלות והתעודות של אלבום הסולו השלישי שלה. שירים של בחינת סביבתה, לרוב שקטים, על יחסים, גם שירים פוליטיים, מלודיים להפליא, כשקולה קול מספר
רוצים שיר מלנכולי יפה? לכו עד מס. 7 בדיסק. זה נקרא "דה שדולנדס" ראיין אדאמס שר את מה שהרוב חושבים: "רוב האנשים אינם מוצאים אהבה". אם אפשר לאפיין את השירה של אדאמס – היא מלנכולית וחרדתית אבל גם נורא רומנטית.
אנדרסון מעלה באוב את רוחה של ג'טרו טול, החבורה האלטרנטיבית של השבעים. מי שמכיר למשל אלבום כמו THICK AS A BRICK, אלבום קונספט, קלסיקת רוק, חייב להקשיב ל"ריקודו של רופי". "קליאנדרה שייד" הפותח מחזיר בבת אחת לצליל החליל המלודי הוירטואוזי
האגדות חיות בשתי הופעות בבוסטון, ספטמבר 2003. פליטווד מק במהדורת רביעייה נשמעת בד"כ לא פחות חמה מכול גלגול אחר של הלהקה הזו. הנה הם על הבמה: סטיווי ניקס ולינדסי בקינגהם, ג'ון מקווי בבס ומייק פליטווד שעושה המון פרצופים מאחורי התופים,
נכון שקשה להגיד "מקלחלן", אבל זה יהיה הרבה יותר קל לבטא את השם כשתקשיבו לזמרת הזו.. אני עוקב אחרי שרה מקלחלן יותר מכמה שנים, ומתאהב כל פעם מחדש. "מירורבול" הוא טור שלה ב – 1998, הופעה ש הוקלטה בפורטלנד ב"אורגון
טורי אמוס הלכה על אלבום קאברים לשירים שנכתבו ע"י יוצרים-גברים. הקונספט: אינטרפרטציה מזווית נשית, לעיתים במבע סרקסטי, לפעמים בטון כואב, לעיתים מעמיסה על המילים אמוציות כבדות, מפשיטה את רוב השירים מפשטותם הראשונית. משנה גוונים, הופכת כל שיר לסיפור. "זמן" של
מי שמחפש מוסיקה לפי עונות השנה, שיקח את הפולק-פופ סינגר-סונגרייטר האירי הזה אל מתחת לשמיכה. חורף זה הזמן. אלבומו השני אחרי "O" של 2002, ודמיין רייס ממשיך להיות שקוע באותה אווירה, שובר לבבות מעודן, אינטרוספקטיבי. מספר סיפורים על תלאות האהבה,
ג'ון מרטין הוא אולי מהאחרונים שעושה מוסיקה בלי שמישהו יגיד לו מה לעשות. זמר פולק בלוז סקוטי מרגש, קול צרדרד נמוך, ששר סיפורים והרהורים בדרכו המחוספסת. "קחי את כל אמונתך והפקידי אותה אצלי, קחי כל אהבתך המתוקה ותני אותה לי"
"והשירים האלה שאני שרה/ האם הם אומרים משהו/ לאנשים שאני שרה להם/ אנשים כמוך" (מתוך "השירים שאנחנו שרים") אני שומע קול סקסי מלוחשש, ונזכר באמא שלה ג'ין בירקין שמאז Je T'aime Moi Non Plus בדואט עם האבא שלה סרג' גינסבורג,
כינו אתה "ג'וני מיטשל הנורבגית", אני חשבתי על ביורק, ולא רק. אם יש משהו שאפשר לומר עליו "יופי טהור" זה האלבום הזה. דברים קטנים בין פולק, ג'אז ואלקטרוניקה. Hanne Hukkelberg (ילידת 1979) מאוסלו מציעה 13 שירים באמת דברים קטנים ומקסימים,
האלבום ה-11 של "דפש מוד" (אחרי Exiter) מכיל לראשונה שירים שכתב האיש בקדמת הבמה – דייב גאהן. אין ספק: הסאונד האקלטרוני (סינתיפופ, ביטים אלקטרוניים) המוכר של דפש – חוזר בגרסה מרועננת. יש פה כמה קטעים שהם לבדם מצדיקים הכנסת הדיסק
יש לה כמעט את כול מה שאני מחפש בזמרת. הקרבה האישית לשיר, היכולת לקרב אותך, המאזין, לאינטימיות שלה, קרוב-קרוב. גם הטיפול התיאטרלי הזה שקיים כמעט בכול טקסט, בשינויי הטונים. בעת כתיבת שורות אלה הגעתי כבר לשיר מס. 11- "ליידי". "ליידי
לזמרת אימוגן היפ יש הבעה סנטימנטלית-חושנית מיוחדת. בטונים הרכים היא מצליחה לשרטט תחושות אמת. אבל FROU FROU היא גם המפיק גאי סיגוורת' (מדונה, ביורק). שהיתווה הפקה אלקטרונית מאוד חמה. בסגנונה יש משהו מדידו, מביורק. העיבודים לוקחים את השירים למקומות הנכונים,
מוסיקה מיוחדת, ארכאית משהו, בקולה האקזוטי של לאסה דה סלה, מלווה בכלים כאקורדיון, בנג'ו, כינור צועני וקלרינט שנשמע כליזמר. מה זה? לטיני, פלמנקו, מוסיקה עממית עם כל מיני רטבים. לאסה עצמה היא ילידת ארה"ב. בגיל 13 שרה בבית קפה יווני
הייתי לוקח לאי בודד לפחות שיר אחד מהאלבום החדש של סיימון (שיוצא אחרי 6 שנים מאז הסולו הקודם שלו) הוא נקרא "מתפלל של עת מלחמה". זה סיימון בטון של חסד ורחמים, ששר ברכות "אנשים רעבים לקולו של אלהים". מוסיקת פולק
כן, זה הקול של סולנית "מורצ'יבה" לשעבר, הקטע הפותח Love Show הוא מסוג הקולות השקטים-קטיפתיים-מלודיים בעלי פוטנציאל מכירות של מיליונים. סקאיי אינה עושה מאמצים לחקות את מורצ'יבה. הטקסטים ראויים להקשבה קשובה. העיבודים יפים בפשטותם. אקוסטיים המוסקה פופ, טריפ הופ מיד- טמפו קלאב
נוסחת הדאנס האלקטרוני של 83' מעובה באנרגיה כבר ב"קריסטל", שנבחר כסינגל של האלבום. ניו-אורדר בורחת מחד-מימדיות ROCK THE SHAKE של ברנרד סאמנר מזכיר את הסטונס. מצד אחר, אלה בהשפעות סיקסטיז כמו ב"60 מייל בשעה" עם קו מלודי צפוי, וגם צליל
אצל דיוויד גריי רוחות האופנה עוברות גבוה מעל. האיש, גם כשהוא ליד הפסנתר, גם מלווה עצמו בגיטרה, היא מהסינגר סונגרייטרים שמשקיעים את כל הנשמה בשירים. הוא משתייך לליגה של אלטון ג'ון, בילי ג'ואל. השירים מלנכוליים. תקשיבו ל"עולם נעלם" – תבינו.
סיינט אטיין היא טריו של אלבומי קונספט. היא התחילה (1988, קרוידון סוריי, אנגליה) מדאנס אלקטרוני מתוחכם/ אינדי פופ. עכשיו היצירה שלה נהיית יותר מורכבת. "אמונות טפלות מטורפות בראשי – האם הן יעזרו לי להחזירך לעד" שרה שרה קרקנל בקול רך-נעים,
הקול של הזמר סטיוארט סטייפל כאילו מוגבל ויבש משהו. אבל הרושם כאילו משהו לא עובד כאן מוטעה. המוסיקה מלנכולית, איטית, הטקסטים מדברים על חורבנה של האהבה. מהר מתברר שטינדרסטיקס הבריטית עושה מוסיקת נשמה, אותנטית מאוד, ומה שמנשמע קול מוגבל הוא
זה ילך אל מדף המיוחדים. הייתי שם את פינק ליד ניק קייב, או משהו כזה. הדיסק מגיע מאולפני ברייטון, מסע אישי, שפינק הפיק במסגרת הלייבל "נינג'ה טיונס" (אחרי ששנים עבד בהפקות בשביל אחרים, ניסה דאנס וטריפ הופ ואלקטרוניקה) שעובר בבלוז, דרך הפולק,
האלבום נפתח בצריחתו של עורב ובהמשך אחרי צליל כינור פיוטי שרה מקהלת ילדים בקולות מלאכיים "כולנו הולכים לגיהנום". הקטע מונע ע"י קצב וממשיך ל-AMOR האמביינט טריפ הופי. הכישרון שמגיע מהונגריה עסוק בלהכין תבשילים פופ אתניים מיוחדים, מאוד לא שגרתיים, טריפ
נטלי מרצ'נט עומדת חזק על שתי רגליה גם בלי "10,000 מניאקים" כסולנית רוק מהסוג האחר, המיוחד, האישי, ונדמה לי שמאז פרישתה ב-1995 מהלהקה – היא עשתה את זה בגדול. זה הקול האמוציונאלי שלה אך הבלתי משתפך, שירים שבאים מתוך עולמה
אנג'ה ברברק אינה מזכירה את המוסיקה של אביה, הסקסופוניסט והמוסיקאי יאן גרברק. סגנונה מהורהר, אינטימי, מייצרת מסגרת אווירה אפופה בעשן קברט בשירה מופנמת. בהבעה היא מזכירה במובן מסויים את ביורק, במובן אחר את דיוויד סילביאן. קו העצבות הנאראטיבי שעובר לאורך
"לאהוב אותך, זו תפילה, שיר האלם, עיני העיוור, הסוד החשוף" שרה את השיר נמוך, משדרת תשוקה בלי להשתפך, ובשפה הספרדית. השיר "עם כול המילים" מחלחל ויושב על מיתרי הרגש. העיבוד הפונקציונאלי עושה מזה משהו מסעיר. לאסה דה סלה (שמה המלא)
ניו-אורדר, מלהקות השמונים המשפיעות והבולטות בפופ אלטרנטיבי פוסט פאנקי, מהסוג שמחבר בין טקסטורות אלקטרוניות ודאנס. ממשיכה לייצר להיטי דאנס אסתטיים. השיר שעל שמו נקרא האלבום הוא מהסוג שיחזיר את הלהקה לראשי המצעדים. "אני לא ראוי לך, אין לי מה להגיד"
