מוסיקת עולם

הנה ביטוי לסלט התרבויות בארצנו. הלהקה הזו מדברת בכמה שפות-אם. לא ברור מאיפה "כולומה" מתחילה. אבל אין ספק שאתיופיה היא אחת מנקודות המוצא לפחות מבחינתו של אבטה"מאמה קניה", למשל, הוא גרוב אפרו ג'אז קובני עם נגיעות באוונגרד. יופי של קטע,

מה זו מוסיקה אירית כזו שמחלחלת ומכניעה? קטע מס. 4 DEREK'S TUNE אומר כמעט הכול על המוסיקה האירית וחליליה. אני מוחא כפיים. גם למחרוזת GALICIAN. הצ'פטיינס הם כבר להקה לעולזי העולם, שמזמינים בירה מהחבית ברגע שהם שומעים חמת חלילים ושירה

מי שאינו מכיר את הפולק העכשווי של לטביה, ואני לא הכרתי, יקבל את כאן צלילים שהם תמצית יפהפיה של פולקלור שורשי, מכל מיני אזורים, ופרט לקטע אחד, זו אינה השירה הרוסית הטיפוסית. הלהקות שנבחרו מוסיפות מימד כמו "פוסט פולקלורי", והאיכויות

יליד תוניס, תושב צרפת, נגן בס כפול, שחוזר כאן לכול התחנות וההשפעות של דרכו המוסיקלית, שזה אומר – המוסיקה של אגן הים התיכון על כול גווניה והדיאלקטים שלה. ביסמוט לפי הדיסק הזה הוא מוסיקאי עולם מובהק – בשל היכולת שלו

הפתיחות לאתני, מביאה למדפים הרכבים שבחיים לא היו מגיעים אלינו. הלהקה הזו, שעושה מוסיקה מקדונית מרתקת, שדווקא ביקרה בארץ בפסטיבל "דרך המוסיקה" ומזלנו שהקסימה את מנהל המחלקה האתנית בפונוקול. המוסיקה שעיבד פרופ’ דראגן דוטובסקי היא תמצית מזוקקת של האותנטיות המקדונית,

זה הדבר האמיתי, אם אתם מחפשים זמר פלמנקו אותנטי. הבעיה שלי אישית: אני לא ממש מת על שירת פלמנקו עם כול הצעקות הדרמטיות, והאוליי-אוליי. ענין של טעם, כי דייגו ללא ספק – מצויין בסוגו. דייגו,הזמר שיחד עם בבו ולדז הביא לעולם את

פאמודו הוא גדול מתופפי הדג’מבה (Djembe), תוף אפריקני (שמבטאים גם ג’מבה), ממשמרי הפולקלור המסורתי של גינאה.. תוף גביע, השייך למשפחת כלי הקשה שמקורם  במערב אפריקה. על הדג’מבה מתופפים בידים חשופות, התוף עשוי מעץ מגולף חלקו העליון של התוף עגול ועליו מתוח

הרכב של 6 נגנים מצרפת, שכל אחד מנגן לפחות על 2 כלים. המגוון האינסטרומנטלי,  מקלרניט, טרומבון ועד בנסורי, טמפורה וסיטאר,  והשימוש בתיכנות הוליד היתוך יחיד בסוגו ובפירוש לא קקפוניה. אלמנטים הודיים, אפריקניים וג’אז יוצרים מרקחת שמגיעה עד הדראם אנ’ באס,

להגדיר את מה שאוזני שמעו כ"מוסיקה יוונית" או "בלקנית"? בעידן שהמוסיקה רומסת גבולות, נלך על  "מוסיקת העולם". דאלארס אהובנו הלך אצל המשורר הגולה מסרייבו, מלחין סרטיו של אמיר קוסטריצה, "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" קיבל עזרה והשראה כולל עיבודים והוציא את

מה, לעזאזל, מביא לקשר הזה בין מקהלת מזמורים גרגוריאנים לראגה הודית? מעבר למוסיקה, מדברים כאן על מסר של ניפוץ מחסומים תרבותיים, אבל בסופו של דבר רק תוצאות השזירה בין צליל הסיטאר של יוסטאד והקולות השמיימיים של האנסמבל הצרפתי יוכיחו, אם

דלאל מקיבוץ סמר מנגן בעוד את "בגדד ברצלונה", ופתאום גולש ל"צור משלו".  זוהי האמת התרבותית האותנטית שלו המתנקזת לצומת תרבויות כמעט בלתי אפשרי. דלאל הוא מוסיקאי של פיוט ונשמה, מסורת עיראקית עם השפעות מזרחיות. מיוחדת צורת ה"תקסים מקאם". הצליל פריך,

מרצדס סוסה כינתה אותה –  הפרשנית ההולנדית הטובה ביותר של מוסיקה לטינו-אמריקנית. אסטור פיאצולה הארגנטינאי שיבח את העיבודים שעשתה ללחניו. ווינאנדה לקחה רפרטואר מובחר של מוסיקה דרום אמריקנית, ועשתה להם יופי של ביצועים. באמת, לא חשוב מה כתוב בתעודת הזהות

סוף-סוף, הלהקה האירית חוזרת למקורות האמיתיים שלה.  אחרי 15 שנות הצלחה,

"מתוך הלילה, הגיח היום/ מתוך הלילה – כדור הארץ הקטן/ והמילים שלנו זרמו/ יצאו למסע/ למצוא אוזניים שיקשיבו להן"   לאניה האירית (לשעבר להקת "קלאנאד")  אין על מה להתלונן. הגם שהשיר החדש שלה,  "פחות מפנינה",  אומר שלמילים אין סיכוי גדול

לך תאמין שיסמין לוי היא לא ספרדייה מלידה. לך תאמין שהיא ישראלית,  בתם של יצחק לוי, המוסיקאי האחראי על שימור את שירי הלדינו והחזנות הספרדית והזמרת כוכבה לוי.   זה אלבומה השני אחרי "רומנסה ויסמין". מדובר בדיסק פלמנקו במהותו, שירים מחבל

במוסיקה עפות הרבה יונות שלום, ומשק כנפיהן נשמע לפעמים ממש קרוב.  קחו את ההופעה הזו, "אינשאללה שלום" שהוקלטה במסגרת פסטיבל העוד. מסירים כול מחסום, ויאיר דלאל, האיש שעל העוד, קורא לנגנים יהודים וערבים, חילונים ודתיים לנגן והם מתיישבים בחצי גורן

בשלוש השנים שאיש כלי ההקשה והמוסיקאי ינון מועלם (יליד 1968, בן למשפחה ממוצא עיראקי) חי באיסטנבול, הוא מחפש השראה ליצירתו בהיחשפות לרב-גוניותה של המורשת המוסיקלית הטורקית. האלבום הזה בבסיסו – מוסיקה טורקית, בתוצאתו הסופית – מוסיקת העולם הגדול. תערובת של

"טוי וויו" בתרגום מספרדית אנדלוסית זה "אני חי", ואם לתרגם מטאפורית, הרי שהצלילים הבוקעים מהדיסק הזה שהוקלט בהופעה חיה באנטוורפן, הם ה"אני החי" של אבשלום פרג’ון, שמצליח בצלילי כלי מסובך ומיוחד כמו הקאנון בעל 90 מיתרים (כלי עתיק הנחשב לאבי סבו

וירטואוז הפרקשנס, (תופים, טבלה, קולות) פותח הדיסק בקטע גרובי, ,GANAPATI  שהוא מאלתר בדואט עם ננה שרי. בהמשך,  ב"אתה זוכר את זה" , חוזר גורטו  למקורותיו ההינדיים, אבל גם כאן ההתנסות היא במסגרת הקונספט הפיוז’ני האהוב על גורטו, הכולל גם פאנקי,

טאקיס הוא נגן גיטרה חשמלית יווני, מהסוג הפיוז’ני, שהלך על פסיפס קטעים צבעוני. יש כאן השפעה של "יאס",  ג’אז מלודי מחניף ברוטב צרפתי וגם דיאלקטים מזרחיים עם טרילוק גורטו בכלי הקשה. "אפיזודות" היא הגדרה של פריצת גבולות סגנוניים, אבל את

מדהים איך חאלד האלגי’ראי חיבר את סגנון הראי עם כל טרנד מערבי, ג’אז, רוק פאנקי, רגאיי. מופעי קיץ 97’ של חאלד באירופה היו חגיגה מחניפה. כן, ממש חאפלה. ברשימה "דידי" וCHEBBA –   המוכר מאתי אנקרי. לא מאמר אחד נכתב וייכתב

סושילה מתחילה עם מה שהיא זוכרת מהרנדה-וו האחרון בקפה בפריס. הטון המתגעגע שמזכיר במשהו את ג’ון ארמטריידינג מייצר סיפור. דרבוקה וכינורות משתפים פעולה. השיר נקרא "מה שהשתיקה אומרת" זה כבר השלישי של שושילה (הקודמים – Salt Rain ו-Love Trap) ילידת בריטניה, 

צ’אקמקיאן לוקח קצבים ארמנים ומחבר אותן עם מלודיה מערבית. פסנתר, עוד, בונגו ומחיאות כפיים קצובות א-לה פלמנקו נשזרים לטקסטורה נהדרת ב"גשם צועני". ב"טקסים" יש פסנתר ג’אזי כחלק מאווירה אקזוטית בזכות צליל כמו הדודוק, כלי נשיפה מאנפף בניגונו של דז’יבאן גספריאן,

עופר זיו, ישראלי החי שנים בארה"ב, ולי סקוט, מוסיקאי אמריקאי הם הצמד  "זאמאן", מנסים  לחבר מוסיקה אתנית מסורתית ל למוסיקה  פופ אלקטרונית בת  זמננו.  בין הנגנים שהצטרפו למימוש הפרוייקט נמצאים מוסיקאים ישראלים, ערבים ואמריקאים. דרבוקה, סיטאר, כינור, בגלמה, בונגה מרוקאית,

האורקסטרא ממשיכה את הסרט האחרון של קוסטוריצה "החיים הם נס". זהו מקבץ סהרורי-תזיזיתי, מלודי וקצבי ותיאטרלי.החבר’ה של קוסטוריצה יצאו אמנם מסצינת האנדגראונד של הימים שאחרי שלטונו של טיטו ביוגוסלביה, אבל מזה זמן רב שהם ממשיכים את מסיבת השחרור הגדולה.  באו לצחוק

הנדי, סקסופוניסט אמריקאי, בנה הרכב הינדי –  טבלה, סרוד, טמפורה ויצא למסע מוסיקלי, שבו אתה יודע איפה אתה מתחיל, אבל לא את סוף הדרך. החיבורים מאוד מוקפדים ומעודנים, בין ג’אז לסגנונותיו וצלילי הודו קלאסיים. 11 הדקות ומשהו של "סול אנד

מאיפה אתם מכירים את סאגו? מהלהיט  CHURA LIYAהמופיע באוסף "קולות מן העולם". המוסיקאי ההודי הזה יודע ליצור חיבורים למוסיקה העכשווית. באלי סאגו מדנסס סגנון ראגות. זה נשמע לא פחות הודי ממערבי, חיבור די קליל בין מקצב מכונות לסולמות האוריינטלים. לוקחים

מיקס אפרו-קובני באוסף קוסמופוליטי, להקות מסנגל, אנגולה, כף ורדה, פרו וקובה. אפרו מיוסיק עם כל דבר. "סם מנגוואנה" שר בסגנון פורטוגזי-אפריקני, פריך וקולח. הלהקה שנקראת "פאפו אוביידו" לוקחת לריקודים הקובניים של החמישים. ג’וליאן אוואלוס והאפרו אנדים הם חמישה פרואנים שהתגלו

קידג’ו עושה גירסה אפרו-היפ-הופית מוצלחת ל"ילד וודו" של הנדריקס, ובהמשך מתמרחת על קונספט פופי בדואט עם קסנדרה ווילסון ב"לעולם לא יודעת". הגאז’יסט ברנפורד מרסליס מצטרף לגרוב של ITCHE KOUTCHE  קידג’ו לוקחת מוטיבים אפריקאים והופכת אותם פופ גרובי עם הרמוניות פריכות ועיבודים

מסעות מפיקי המוסיקה לתוך מעמקי היערות אל שבטים שהצליחו לשרוד מולידים בד"כ מניפולציה אקזוטית מסחרית יותר מאשר יצירה מוסיקלית. כאן נעשתה עבודה יותר מיוחדת, הגם שטכניקת הלחמת קולות ומקצבים עדיין משרתת מוטו של דאנס עכשווי. קני יאנג סובב הגלובוס כדי