סינגלים חדשים

מעניין מה עינת הולנדר מבינה בנדוש (מילה שמופיעה בשורה הראשונה בשיר)? כי השיר שמסרה לנאור אלבז הוא האמא והאבא של הנדוש. היו דברים כאלה, ישנם דברים כאלה ויהיו דברים כאלה.ליבי אינו לנאור אלבז. אם בחר בשיר הזה – סימן שהשיר

"העין" שמאתגרת את האוזן הצמאה לחידושים מרעננים במיוחד מיוצר רוק אותנטי כמו סחרוף. שאינו מרבה לפזר סינגלים חדשות לבקרים . בקומוניקט שצורף לסינגל מדברם על תחנה ראשונה מאז "האחר", אלבומו האישי האחרון.  בטח שמד הסקרנות מזנק מעלה. האזנה ראשונה ושנייה:

כשחשפתי התמונה הבנתי שמדובר במין נקבה. תום רהב. שם נקי. גם השיר נקי מהבעה. את מה היא כבר באמת חשה – לא מבטא הקול הטיפה מתקתק הזה. מה היא יודעת על החיים? נוגעת אך לא מגעת. צילום העטיפה? האם התוכן

סאבלימינל משתרבב לפס הקול המוכר, ה"קלאסי" של אריק לביא ושמוליק קראוס (אפקטים של השרוט בפתיחה), כדי לייצר פרפראזה היפ-הופית משלו בפרץ חריזה שאומר דברים על מציאות החיים מבאסת ("אבדה הדרך") עם קורטוב חינוכי ("אני לומד משגיאות"), וגם תובנה פילוסופית על

מישהו העיר לי: אתה חוזר על עצמך. הרי אותם דברים שתגיד על הוד ואהרון, תגיד על קלה. ובאמת, מה להטריד את הגולש במחזור, למה לא להתקדם, לקדם חידושים וכישרונות, במיוחד כשקלה נשאר בקלילותו, אינו מתיימר לחדש. קלה מצידו מאמין שהמתכון

צעקות מתוך שינה, חלומות רעים, בריחה אל מרחבי שדות של אשפה, ברזל ואבנים, ריח נשק וזיעה, חלומות מתפוררים, זיכרונות שאינם מרפים ו…הרגעה, חזרה אל חייה. תמונת הסינגל מראה אותו מואר על רקע הרבה שחור. מה קרה, נועם רותם? שמעתי את

החיים הם האושר הנחשק. השאלה – היכולת להגשים ומועד ההגשמה. כלומר למתי דוחים? לא תמיד זה נשלט. מה שמציע טל לוי – הוא לא לחשוב על העתיד פן יהיה מאוחר מדי לאושר, להגשים מיד ועכשיו. "עכשיו כדאי שתהיה מאושר", ואללה,

שמעתי שלוש פעמים את השיר עד שהתחלתי לעכל את הדרמה של דנה עדיני. היא לא הקלה עלי החל מהשם "נינו מאני". השיר מחולק למעשה לשני חלקים שונים מוסיקלית, שמנסים להתחבר. על מה השיר? אהבה, יחסים, יצרים. מצד אחד – עולם

רישום זרם מחשבות על רקע בדיקת סי.טי. החרדה הבריאותית האישית המיידית (הולך למות?) מצטלבת עם ההיבט הקיומי בלחיות במקום הזה (היו רגעים שחשב שהארץ נהדרת) פולק סונג סימטרי. עדר שר את הנרטיב כפי שהוא – בלי לייפות. קול מלוחש, כמו

המר והמתוק. הדבש והעוקץ. אלה החיים. החיפוש אחרי האושר השלם יימשך לעד. שיר ערש ושיר הרס עצמי. האהבות הלא גמורות. עינב ג'קסון כתבה מנגינה של אושר, כלומר שאומרת יותר שיר ערש מאשר שיר הרס עצמי, יותר רצון לטוב מאשר לרע.

דפי הדרכה לשיר בסגנון המצהלות הים-תיכוני. כל-כך סימטרי שזו שערורייה. צילום שמש של המוסיקה המכונה "מזרחית" או "ים תיכונית". גם איציק איזמירלי  המוכשר מתיימר להביא את המזרחי האותנטי, אבל במקום זאת הוא מספק טקסט שבלוני ומעוטר סלסולים חיצוניים, המולבשים בקלישאות מלודיות

כמה יכול להכיל שיר קצר. אז הנה דוגמה למעט המכיל את המרובה. שלושה בתים שאומרים את התחושה. סוד הצמצום. על כאב הפרידה. את הסוף חש בנשיקתה. עזבה בתחילת החורף – ולקחה איתה את הזריחה. פשוט ומדויק. זוהי סינרגיה אמנם ללא

"מה שבא בקלות הולך בקלות/ ככה חיית/ לקחת, לקחת את הכל/ אבל מעולם לא נתת" מתלונן האוהב, שכל מה שביקש הוא שתיתן לו כל אהבתה. הרי הוא היה תופס רימון-יד טרם התפוצצותו בשבילה, עוצר בידו סכין שהונפה עליה, זורק עצמו

אם לאשתו לא היה ברור עד עכשיו, יבוא השיר הזה ויבהיר לה ללא כחל ושרק – היא אשתו! לפי ג. יפית, צריכה לבוא פה נקודה. לא אהובתו, לא כל חייו, לא התגשמות חלומותיו הארוטיים – אלא אשתו, Simple as that,

מה המרחק בשירי אהבה בין מקורי-אותנטי לרגשי נדוש? הדוברת בשיר (סיון) מקיצה אל העיר בחושך. החושך עושה לה את זה. לימד אותה לאהוב, לרקוד. אור יגרום לה לעצום עיניים. העיר הסואנת לא לרוחה, מעדיפה להתרחק או את "התנועה שבדממה". על

מה היא רוצה? רוצה אותו או לא רוצה אותו? שיתערב בחייה? שלא יתערב. שיהיה הגיוני? שייתן לה להחליט "לבד"… מצד שני – אחרי נטרולו המוחלט – שירגש אותה באהבה?! יענו, רוצה להיות עצמאית, שלא יתערב לה בחיים. מצד שני –

ג'וזי כץ יורדת מהחלונות הגבוהים לרחובות זרים כדי לשיר בלדת אווירה נוגה של נתן סלור ויסמין אבן שתיכלל באלבומו השני של סלור. ג'וזי מצליחה להעביר את התחושה של אחרי מות האהבה על רקע סביבה מנוכרת באלט תחושתי יפה שכמוהו לא

שיר חדש אחרי 8 שנות שתיקה יזכה לכותרת הנדושה "קאמבק". נדמה לי שאסתר שמיר מעולם לא עזבה את המוסיקה, כי המוסיקה לא עזבה אותה. אולי שווה בהזדמנות זו להסיר אבק מאחדים מאלבומיה כמו "במקום הכי נמוך בת"א". בשנים האחרונות התמקדה

"שיר מרסק לבבות", נכתב באתר המייחצן את אביגיל רוז. אחרי ששמעתי – לא מרסק ולא שובר. ממש שום נזק. טון מאופק, לא דרמטי, גם א-טראומטי. דיווח על מצב בנימה טיפה מלנכולית. רוז כתבה שיר על בחירה: "החלטתי לא להיתלות באף אחד/

דואט פרידה. מה שיש לו לומר לה, ומה שהיא חושבת. הייתה בעיה. הוא נאחז במכתב שכתב לה. מצד שני – רק ניסה להתקרב – העמיד פנים של כאב. היא לעומת זאת חושבת שהפירוד יאפשר לה דברים אחרים – "אולי זה

יוצרים ב-2011 שרים שירי בתי קפה. החיים סבבה, קפה ועוגה בבוקר, אך יש מקרים חריגים כמו סיפור על אחת שמרגישה על הקפה של הבוקר שאף אחד אינו מבין אותה. שמחת זקנתי. למה זה צריך לעניין? אורן כדורי התבונן בה, התאמץ

יותר ויותר אני נתקל בשירי דאון ודכאון של יוצרים עכשוויים. האם שירים באים במקום טיפול נפשי או בנוסף? יאיר זיו מבקש לברוח, להישאב אל חלום, מחפש תשובה-תקווה-שמש-אהבה חמה וריפוי לפצעיו, וכדי שלא נטעה, מדגיש כי יש רגע שטוב לו והוא

אם שחף דואה על חלקת הים – שיהיה ים תיכון. ואכן, ירדנה ארזי העבירה את השיר של רחל שפירא ונורית הירש למ-1985 לחלקה ים תיכונית מאוד מוגדרת של 2011, רמיקס שיתאים לרוחות ה"מזרחיות" הערות הנושבות במוסיקה המקומית. אין כמו תמיר צור

עדיין לא שמעתי את הגרסה הערבית לשיר. לטעמי, חסרה גירסה ספרדית. אם כבר טוקאן, זמרת באמת מיוחדת, עובדת על כל חזית –  הייתי מיעץ למי שייעץ על הסינגל הזה – ספרדית חובה.  ככלל, אין  שום ספק שברציונאל (השיווקי) – השיר הזה יעשה לה רק

טון מדוכדך מספר סיפור על יחסים, למעשה "סיפור רע" של דחייה- משיכה. אני נתקל לא מעט בנרטיבים המלנכוליים האלה, כמעט ז'אנר של טרובדורים עירונים שיחסי הבינו-בינה שלהם עולים על שרטון, שרים ומנגנים דכדוך. נוסע, עוזב, נמשך, שותה. צרות אישיות. המוסיקה

אדם בן אמיתי מקונן בטון דואב ושברירי סיומם של יחסים. סיפור אהבה שסיכוייו היו קלושים ("אמרו זה לא יחזיק בינינו") אכן מסתיים הלילה באירוניה מרה. הסיטואציה מתרחשת על רקע שמלתה הלבנה אותה לבשה "כל כך יפה". השימוש ב"עבר" בעל כפל

מילים יפות על אהבה. איזו אהובה לא הייתה נשבית בקסמן? יש בעיה: למרות הריק והכאב – האוהב אפילו אינו יכול לקרוא לה לחזור אליו. יאיר מיכאלי, גיטריסט מדופלם ומתוקשר, רוצה להיות גם בפרונט כזמר, מנסה להעביר את התחושה הקשה במנגינה