סינגלים חדשים

העצבות הממותקת המרוגשת הזו. תני לרגש ללכת לפנייך. כוכב נולד כיוון למקומות האלו. הפעם שיר על חיים בתל-אביב. כולם רוצים תל-אביב, ובסוף מעניקים לה דמות קשה ושרים כמה היא אכזרית, שותקת, קרה-מייסרת, ואולי בקיץ יהיה טוב יותר. הוא הקיץ ישטוף

שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש, שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות, לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו החזרה

היא אחת שהגיעה לעיר. חולמת על הצלחה אבל לא קונה כל חלום שמישהו מציע לה ולדמעותיה "יש רצון משל עצמן", יענו , לא תבזבז אותן על כל מי שמבטיח לה אוצרות. האמא שלה אף מחזקת אותה בעניין הדמעות: בתי שחררי, אף

היא כזו פצצה שרק הירושימה תשווה לה, מדהים סאבלימינל בדימוי שלא בטוח שהוא ממש שלם איתו. הוא כנראה אינו מאמין במילים שאומרות משהו. סאבלימנל עסוק היום בגימיקים של חריזה, נשען עדיין על טכניקת הראפ. אנגלית ועברית חוגגים בפוזה. גריז הולך

אז הוכח שטקסט גובה דשא מינוס עובד, אבל למה לעקור את הדשא. מה רקח הפעם צ'ולי? חסר לו שאין "לב" בשיר. חסר לו שאין "נשמה".  "בואי אהובה ונתחבר/ חבקי אותי חזק ונתגבר" ובעזרת האל שכמובן על האהבה שומר. איזה חרוז.  אל

העידן-רייכליזם הזה שכבר כובש כל חלקה. עילי בוטנר, מהמלודיסטים המפתיעים והפוריים של הזמן האחרון –תופר שמלות לפי מידות. מאיה אברהם הזמינה שיר עידן רייכליסטי, מקצב, מלודיה, סלסול. רפי קריספין הריח את הריח הטוב מרחוק. והנה – הכל טוב. שקוף, תפור

הנשיקה שלה גרמה לו להבין שלא יראה אותה יותר, ואז גם הפעיל שכל שגבר על הרגש – "שכנעתי עצמי לוותר", וזה אחרי כל ההתרגשות וההתייסרות וההיסחפות והניסיון "להציג את רגשותיי" (נו, ככה לא כותבים) ועל זה יגידו – ואההה למה?

זוהר רביץ שר הגיגי מאהב-מחזר לשעה שלא בדיוק רוצה להתחייב למזדמנת. יהונתן גפן מחייך מבית הקפה שלו, מציע לה להשתכר, לפטפט קצת זה על זו, מודע לדמעות שיבואו, מתבונן בציניות-מה – "תגידי לי מה את באמת חושבת עלי" ובהומור אופייני

זרם התודעה תורגם לעברית ע"י שילה פרבר. תמי פדרמן, תום ראשוני, שירה שברירית-רכה שמשדרת אמינות, מספרת על מה שאבד לה, מה היא רוצה להיות מולו – יפה כמו שהיא (כמו צליל של גשם, כמו אהבה אחת) ושכבר עדיף להישאר עצמה,

משה פרץ בפרץ של נוסטלגיה. עלי דרבוקה וכינורות. וגם כמה מפתיע – המילה "חפלה" ממש מופיעה בשיר. נוסטלגיה עם חפלה. דמויות בחפלה: אחותו שרוקדת,  אמא שמבשלת, אבא שמתפלל.  גם בבית  שלו היו חפלות. משם הדרך לחפלות של היכל התרבות  וקיסריה לא הייתה

הוא היה איתה לפני שנה. צופה בשינוי שעובר עליה, לא קיים כבר בעולמה הרומנטי, מתבונן בו בסרקזם ובציניות ("בחורות יוצאות לדייטים/ ומזמן הפכת גנובה/ אך כולם תמיד רומנטיים בתחילת האהבה") . הפיכתה ל"מלאך" היא אולי חיובית מבחינתה ("מגדלת זוג כנפיים") שינוי

מדהים איך בעז שרעבי משקיע כל כך הרבה רגש, עצב ונשמה בשיר אקראי על מילים ונשמה. יש איזשהו גבול לא מסומן שעובר בין מילים של פשטות לבין מילים של פשטנות. רגל אחת פה – וזוהי פשטות יפה, כובשת ומשכנעת. רגל

סקעת בשלב הגמר.  וכבר מרימים רף ציפיות. מקום ראשון נכון לעכשיו?  בואו לא ניסחף. אנטישמים ושונאי ישראל לא חסר, אם כי לא תמיד העולם נגדנו. שירים לפעמים ממיסים גם לבבות לא ידידותיים. אפשר עוד לשנות לצרפתית? אין לי שום ספק שאז היה מגיע

עידו רצון מתפעם  בשירה ובמנגינה שמהלכת עליך בהאזנה ראשונה – מצליחה להעביר את ערגתו. מבקש לעצמו "את כל הטוב שבעולם" (היסחפות שכזו), אבל גם "מנות קטנות עצב" (איזונים, איזונים) וגם קצת נחמה מתוך תחושה "שתכף זה נגמר". ובמילים אחרות: מין

אינטרפרטציה מוצלחת ,או בלשון הפופ Cover Version מיוחד, לשיר מוכר, תלויה לפחות בשני גורמים: א. אהבתך למקור ב. יכולתך להעניק לשיר משהו משלך, רצוי ייחודי, שיחולל חוויה חדשה. שלמה בר בחר בחירה נפלאה. שיר קצר, שהוא עולם ומלואו, שני בתים.

חוזרים למחוזות הישנים, איך ששרו פעם שירים, מנגינה פשוטה, לא תחכום, לא יומרה. לחן, פזמון ורגש. פעם שרו ככה. פסטיבל הזמר והפזמון שנת משהו. מנגינה שמתעוררת כמו המיית יונים. מה שר דנוך? יש תקווה שלחיים יש ערך. אומר השיר. עוד

נרד לדעתן של הנשמות המזמרות מגג העולם. גג העולם כפסגה מטפורית שממנה הכל נראה יפה ומושלם אבל אין ירידה ממנה לעולם הזה, אלא רק בצניחה – מה שנראה משם אינו מציאותי, לכן לא יכולה להיות ירידה פיזית של ממש אלא

בקומוניקט שהגיע עם הדואט מגלים ש"בעקבות לחץ מאסיבי מצד שדרנים ועורכים בתחנות הרדיו ואנשי מדיה", הוחלט לשחרר את הלהיט "שיפרק לכם את הרדיו". אני שומע את השיר מביט ברדיו – הכל בסדר.  אל דאגה. לכל שדרן לחוץ – אפשר לשחרר

בלדות האהבה בז'אנר המיינסטרים הים-תיכוני – יוצאות לעיתים מסולסלות ויפות. המית לב בקולות יפים. מספר אחד לטעמי בז'אנר  הפופ-נשמה הרומנטי הזה – קובי אפללו.  פה ושם מאתרים קולות יפים אחרים. הפעם יותם קדוש בשיר שהשאיר רב"ט רענן ולד ז"ל ללחן

צליל מוסיקת המערבונים נוסח סרג'ו ליאונה פותח את השיר, כאילו מדובר בסרט מערב פרוע, מוסיקה מיד-טמפו שמעניקה תחושת אוטוסטראדה עם ריפים בלוזיים וקישוטים ים-תיכוניים ואפילו שריקה זחוחה כזו בחלק האחרון של השיר שהוא אינסטרומנטלי –לדקת אווירה ללא מילים. זה מה

הגם שגדל על רוק קלאסי (דיפ פרפל, פורינר) מעדיף מישל גוריאלשווילי להצטרף להילולה המקומית – הפעם בעיבוד לשיר של הארמני Ara Gevorgian . גוריאלשווילי עולה על מסלול הריקודים/ הרקדה העממי, ועכשיו כבר לא ברור אנה ילך? האם יוותר על קו

את השיר הראשון אחרי בצורת ארוכה משיק צביקה פיק תחת "המאסטרו". לא פיק. לא צביקה. המאסטרו. אם זה סוג של הומור, או טיפוח הגימיק – אז נסלח לו גם בלי לחייך. לעצם העניין: מי שכתב לו את הטקסט הזה, כנראה לא

שיר תפילת הגשם של בראיין אדאמס הישראלי. לפני שנה הוא יכול היה לשרת את רשות המים לפני שהחליטה להטיל מס מיוחד על צריכה עודפת ("לא חשבו כאן פעמיים/ יש בצורת כבר שנתיים") עכשיו מקווים שהשיר הזה וגם נפלאות התבור'יס (שלא

הבדידות פוצעת קשה. חותכת באברים הפנימיים כמו סכינים מסוגים שונים (מנתחים, קצבים), משפיעה רע על הגוף (נדודי שינה, טעם מר בגרון) והיא קשה יותר על רקע מציאות חיי הבין-רגע החלולים – "רודפים אחרי כל מה שרואים בפרסומות" והאוויר המזויף בפנים הקניון

בסוף מאי יופיע שלומי שבת בהמשכן לאומנויות הבמה בת"א. אני מקשיב לצלילים, ורואה את המחזות. קראתי באיזושהי כתבה זמר שאומר – מוסיקה נועדה "לעשות שמח" לעם. אני חותם לכם: השיר הזה יעשה שמח לעם. תערובת חפלאית מענטזת של ים תיכוני,

הקלות שמייצרים טקסטים: בית ראשון סביר עד בסדר כולל הקיטש של עלים נושרים ברוח כדי לספר על סוף היחסים בינך ובינה. מגיעים הבית השני והשלישי ומורחים את העסק חזק, איזשהו מכתב נדוש של האוהב לאהובתו – (שבחלומה הוא היה אביר

דודו מתנה  (להבדיל מתומר) משחק עם מילים כדי לקונן סיטואציית געגועים לאהובה. "מה משונה בי" במשמעות השלילית של "מה לא מוצלח בי", וגם "משונה לי" – במשמעות "לא ברור לו – למה היא נטשה" אחרי הכל מנקודת מבטו – היו

אפשרות אחת: קראו את הטקסט המבאס. תנסו לחוש את מה ששמעון אדף חש ללא מוסיקה. אפשרות שנייה: תקשיבו לשיר בביצוע הכנסייה. אני כהרגלי בקודש הלכתי גם על הראשונה. נתחיל בראשונה: קריאה להדליק הפנסים, במשמעות הראשונית – מדליקים כי חשוך, ורוצים

מתקרבים לימי המשיח: הדג נחש נדלקו על יהודה קיסר. בום פם מכרסמים בורקס פריך עם רמי דנוך. מה הלאה? משינה רוקדת עם דקלון? בום פם היא להקת שעטנז שמחה עם חיוך ממזרי, שעלתה באנכרוניזם מוחלט על מסורת תזמורות החתונות והלוויות בנוסחי

טראומת אובדן אמה – מושרת בטון מאופק, מעודן . אובדן היקר מקבל מימד של השקט שאחרי, אבל העידון אינו מפחית מעוצמת הצער. יש בשיר הזה כאב עד דמעות, אולי דמעות יבשות אבל דמעות אמת. כל מי שחווה אובדן יחוש תחושת געגועים