סינגלים חדשים

נשמע כמו פרודיה על הז'אנר, למרות שאילן נורי בטח לא התכוון לצחוק: נורי כואב ודואב את המכשפה שאיתו, אבל מביא אותה צוהל. יענו – דיכאון שמח.  יביאו את זה לאולם החתונות – החתן יתבאס. עלול לברוח. הבנאדם נתן לה הכל, שר

בכל הכאוס בחוץ, אומר אריאל הורוביץ, ועל רקע העובדה, שאין לי אמונה שיש לעולם הזה תקנה – נשאר להיאחז באהבה הפרטית, וגם עליה יש לשמור מכל משמר: "כמו על נר בוער ברוח שעוד רגע הוא דועך/בגופי אני שומר על אהבתך".

הטון והאווירה משדרים הלך הנפש של דכדוך. הבנאדם קם בבוקר ומרגיש רע. מכניס עשן סיגריות לריאות, הקפה פושר, העולם כבר דוהר, אבל הוא לא מוצא עניין אפילו בשיר שהוא כבר כתב… ואז יוצאת בת קול שמנסה לרכך. צריך רק להוציא ראש

דניאל בן-חיים כבר מיומן בלשיר כל מה שמספקים לו. העיקר שיזניק למרומי היכלי הכלולות, לערוצי ההורדות, לאפליקציות של הסלולר. שיר שמחות ים-תיכוני מהסוג שאני מתקשה להאמין שעוד כותבים. אולי רוקדים. דוד זיגמן – אתה כותב או מפעיל מכונת מילים רנדומאלית? לא נסיכה,

עצב. פחד בחלון. האוהבים המיוסרים נצמדים לחלון, זגוגית סדוקה, שתיקה, דמעות של דם בגרון. הבחור ננטש ע"י אהובתו. הסבל שלו מתואר באמצעות מה שהשאירה מאחוריה: "השארת לי רק מילים, מקלט בין הצללים, ספרים מסודרים ובין החדרים השארת לי רק מילים

לפעמים דווקא פשטות עדיפה על חוסר בהירות – משפטים קטועים, או מחוברים בצורה מלאכותית. ושוב סיטואציה של אוהב, שנמצא רחוק מאהובתו, ומנסה לשחזר רגשות שזכורים לו מהקשר ביניהם, ועד כמה ריק בלעדי האהובה. הריקות נבנית על רקע השעון שממחיש את

סקעת מבכה-זועק את אהבתו. רומנטי עד נואשות. הזמן לקח אותה רחוק. "צל לדמותך אני נשאר בך לא נוגע ונשבר" – ללא ספק הטקסט היותר שירי מבין המתחרים על הקדם אירוויזיון. הכאב מגיע מתוך הזכרות בקשר שהיה ואבד, כי אהובתו רחוקה

שיר אהבה פשוט. האוהב מוצא מפלט ונחמה בחיק אהובתו, וגם נותן לה מעצמו, בשעה שהעולם מסביב מנוכר. הטון הנוגה של סקעת מתרפק על אהבתו לשעבר. בתחילת השיר – סולם מינורי ושירה מלטפת במילים יפות "ניגנת בשבילי עד אחרון מיתרייך" וגם

לשיר בלדה רומנטית באוריינטציה של הסווינג הישן. להתרפק בדואט. למזי כהן זה מתאים. היא זמרת לסווינג מלודי. יש לה את זה. ג'אז ווקאלי הוא יותר מטכניקה. ה"פרייזיג", הפיסוק, הסווינג, זה משהו שאין לכול זמרת פופ, ומזי כהן היא סווינגרית. גם

שירו של בוב דילן נקרא במקור Mama, you been on my mind. שיר על אהבה גדולה שאינה זוכה לגמול, וניסיון להראות השתחררות ממושא התשוקה. מצד אחד – היא אצלו בראש. מצד שני: לא איכפת לו עם מי היא ישנה הלילה.

רותם כהן מתבכיין על יחסים עם מישהי ש"כמעט" פצעו אותו. מתחמק מלחשוב עליה, לא לחלום עליה, לא מבין מה חטא ומנסה למצוא "מושג לאהבה" (פשר? הגדרה?) וגם מגיע לתובנה עצמית – אל תיתן "לכלום לרסק אותך" "גם לא לאהבה נכזבת"

שיר געגועים לאימא. אורית אזרחי מגייסת מילות צער נרגשות להתקרב ליקרה לה מכל שהלכה מעולמה לעולמה. מנסה לתהות אחרי עקבותיה אי-שם בעולמות עליונים. שרה על אישה מופלאה, שחילקה אהבה גם על ערש דווי. מבקשת ממלאכי השרת שיחבקו אותה. תתנחם במפגש איתה

הוא מרגיע אותה. שתסיר דאגה מליבה. מבטיח לה אושר. אהבה. במקרה הגרוע אפשר לברוח, להפליג בדמיון. גם היא הרי מצטיינת בזה בבריחה שכולה חלום. המוסיקה פולק רוק לירי, מזכיר להקות פרוגרסיב מהשבעים – קאמל, אלן פרסונס פרוג'קט, ימי "קצת אחרת",

פיטר רוט הולך על אלבום שלם של שמוליק צ'יזיק המנוח, שבעבר תפס ראש טוב עם אריאל זילבר. רוט משחזר את הקומבינה בשיר על המסכן הדפוק שאוכל אותה מכל הכיוונים והחורים. זורקים אותו מכל מקום, זורקים עליו – "אז מה הפלא

לאביבה אבידן אין כנראה בעיה לקחת כל טקסט חתונות שמספקים לה. יש רף שלא חובה לעבור אותו, כי יש קהל שקונה מה שמספקים לו – גם מילות אהבה אין-קץ פשטניות של חרזני חרוזים מפלסטיק. רמי לב ספר עבורה "אחד ממאה". למה

החיים ביפו כפי שמצטיירים אצל דרור שוסטק הם משל לחיים של שני עמים. יחסים של קבלה-דחייה, על רקע רצון לחיות בשלום. יפו בת דודתו מתנהלת כמעט כמו היחסים בין היהודים ובני דודיהם. ריח כבש על האש, ריח טוב של ים

זמרים מבקשים לרגש במילות אהבה שמנסות לנסוק לפסגות הקיטש הנוגה המיופיף: הוא: "כל רגע שעובר איתך/ רגש מתגבר שלך/ לא לא נלחם יותר איתך/ כבר נוגע כבר יודע אותך" היא: "כל המילים רק לא סליחה/ עוד שבילים ושביל בריחה/ אם אלך בהם

יוני יעיש צובע את געגועיו בתחושות שמגיעות מאמת. הסלסול האותנטי בעיבוד אקוסטי למהדרין מבטא יחסים של משיכה דחייה. געגוע שהיה בו פיגוע. העלומה שבשיר מעוררת זיכרונות עגומים ("את משחיתה הכל") ועדיין אין בהם כדי להשכיח את חיוכה הלא מבין של

חלק ממגירת השירים של אהוד מנור נכנסה תמיד למגירת השירים של מתי כספי. "נפש תאומה", כינה מנור את את הברית האומנותית עם כספי, והם אמנם חלקו תחושות משותפות, כמו בנושא האהבה, ומתי הלחין בסולמות שונים, במנגינות מופתיות, בעיבודים מגוונים. לביצוע

לא איש תפילה אנוכי. אינני במזמרים לשמו יתברך. איש בדרך אמונתו יחיה, אבל גם בלי שאשא תפילה למרום, לא איכפת לשמוע דברי תפילה כשהם מגיעים מהלב, במנגינות יפות ובקול נאה. יוסי אזולאי הולך על סדרת ההמשך ל"תפילות". עולה על אמצע הדרך

יום עצמאות הוא יום של שחרור ושמחה, ואתה מצפה שהמשוואה אמנם תהיה זו, אבל כמו ששר פוליקר בסערת נפש "השלם השבור לעולם איננו שבע, השבור השלם מתבונן עכשיו בהתחלה". הדרך קוראת אמנם שמחה ולאהבה, אבל היא ממשיכה להטעות. מבחינה זו

קרן פלס מנסחת אמיתות ידועות מתוך חרדה לילד שיבוא לעולם, שיגדל לעולם נוקשה, שבו שום דבר לא קבוע ובטוח, לתוך מציאות מכבידה, עתירת סכנות.  חילופי הזמנים לא שינו דבר.  לילד שנולד אי אפשר להבטיח גדולות ונצורות. אבל יש תקווה ונחמה

"אתה לא תקבע לי מה זה הטוב/ אתה לא תקבע לי על מה לחשוב / אתה לא תקבע לי את מי לאהוב / ואתה לא תקבע על מי לכתוב" המנון החופש האולטימטיבי של ערן צור מזכיר את "שחרר אותי" של שלום

ה – My Way של שייקה לוי, לקראת אלבום חדש. כנראה חש – הגיע הזמן לסיכומים. על רקע חגיגת חייו שכמעט נגמרת, כדברי השיר. המוטו: סיפור הצלחה שהוא תוצאה של עבודה קשה להצליח ולפרוץ את  מחסום הסיכויים. בעיני הדובר  – נס שקרה לילד קטן

יאיר ורמי מתרפקים על אהבה. יש סיפור טלנובלי. התרחשויות שעברו במיילים מהגליל, גם מניו-יורק. היא שם רחוק. הוא נשאר פה דואב מתפאר בביצועיו. נו בטח שנזכרים ב"מי יאהב אותך יותר ממני" ששר דוכין. אבל אצל יאיר את רמי זה מגיע

יוצאים מתוך יער אפל כדי לגלות יהלומים בשמיים. את האהבה והתקווה לא מחפשים בבני אדם אלא ברוח סתיו, בבדידות. אי-שם יש אור גנוז שמגיע עד קרקעית הים, עד כלות הקיצים. יובל בנאי את שלומי ברכה מחלקים תחושות נוגות בזמן המודרני

החברים של נטאשה שרו ב-1989 על חיי שגרה של יוצרים לפני ואחרי הופעה. עוד שיר ייוולד בין ניסיון להירדם באמצע לילה, נסיעה להופעה וחזרה ממנה, פילוסופיה זמנית על רקע "חלומות אפלים בצבעים ורודים". כעשרים ואחת שנים אחרי מציעים "החדשות" חידוש

קראתי באיזשהו מקום שדוד ד'אור כתב את השיר הזה בהשראת המיסה של באך. יכול להיות. אני שומע כאן יותר פופ דאנס דיסקו היי אנרג'י שנות השמונים,מאשר יצירת הענק, המיסה בסי מינור, ומי שנזכר בפאלצטים של ג'ימי סאמרוויל (ברונסקי ביט, הקומיונארדס)

ישן מפני חדש תוציאו? חוה אלברשטיין מבקשת לא רק לא להשליך את הישן אלא להידמות לו. "יש דברים רבים בחלד/ שהזמן מיטיב אתם/ ואני רק מייחלת להיות כמותם". לא מחדשת: אכן יש דברים שהזמן החולף רק משבחם, לא רק יין

עוז בטש מנסה לייצר מלודרמה של סערת רגשות מול אהובה-אהבה מייסרת. מרוב סערה, נחרב הטקסט. מקפיד על חריזה, אבל מערבב לשון של פרוזה בשירה. בכתיבת יצירה שירית רצוי להימנע מ"פעמים רבות הרגשתי" (פשטני, מצלצל רע) או ממשפט "ויש אופטימיים שמחפשים