סינגלים חדשים

מה עושים עם לב קפוא, כשרוצים שיפשיר? כלומר – שתיפתח לאהבה. ההצעה שהיא מציעה לעצמה – לרקוד עד שהרצפה תיפול, ללכת עם התהליך עד הסוף בהקצנה. אנחנו בעידן הרייכל תרתי משמע. מאיה אברהם מגיע מגיעה מהמקום הזה, ויש תחושה שהיא

רונית רולנד מוסרת דו"ח גלוי לב על מה שהוא מביא לה – בעיקר בעיות נפשיות. שלא תחשוב שיש לה מציאה גדולה, כי מה כבר יש לו להציע פרט לבלגנים שהנפש המפרפרת, העצובה וכואבת שרויה בהם. אין ספק שעם כל הכאב

אדם שר בתשוקה געגוע למשהו טוב, כמו מבטיח לעצמו: אל ייאוש ימים טובים מאלה עוד יגיעו. למשל – חזרה לבמה בגדול ("ונהיה לך קהל ואתה בהופעת יחיד"), להיות חופשי ולא נעול בתוך עצמך. אוצר המילים הוא מישמש מסיפורי אגדות וחוויות ילדות –

הפקה מוסיקלית: יהודה פוליקר, יעקב גלעד, רונן הילל, לואי להב   יהודה פוליקר שר בטון תחינה נוגה ומדוכדך – "אל תלכי עכשיו". מה שלא נאמר כשהיו יחד – נאמר עכשיו במילים הנרגשות שבשיר. צערו עמוק. יגונו – כבד. חרדת נטישתה. מול

שיר געגועים צרוף. הטון משדר כמיהה עד כיליון נפש, למרות שאינו משתפך-זועק-מתבכיין. ההפקה המוסיקלית האקוסטית מאפשרת להאזין להמיית הלב. דרור שוסטק מצליח לשדר את תחושתו הכנה. קולו הרוטט-רועד אומר אמת. הגעגועים מוליכים אל חוף בת ים בשבת בבוקר. זיכרון משפחתי.

איתמר רוטשילד כתב שיר קצר ומתוחכם על מגעים. על מה שאי אפשר לתאר במילים. הפיזי מול הרוחני. מראה עיניים, דיבור שפתיים, לב שיחזיק ידיים, מה שישנו ומה שחסר ומה שיקרב. מנגינה תמה, ראשונית, סימטריות מלודית יפה, מעבר יפה – בבית

יש לי הצעה לאייל גולן: למה שלא תנסה לכתוב בעצמך? מה הבעיה? זמר עם נשמה כמו שלך, עם ניסיון ענק של שנים יכול להגיע לשירי מצהלות יותר איכותיים מאשר זה ששרבט שלומי חן. נשיקה קטנה, אהבה גדולה, כשפים, קסמים וכל הבבל"ט. 

החיים קשים, נאמר בקלישאה הכי איומה. אבי בניון יוצא לחשבון נפש, שהוא פועל יוצא מהחיים  – כאב, אשליה, חיים של גוף ללא נשמה, הכל עצור בפנים. נפש דואבת, דם ניתז, מוצאת נחמה בבקבוק, כי איננו יכול לצעוק את מה שבפנים.

לצורך הגעה לרוחני-עילאי, ל"הדבר האמיתי", עושה רועי נחום שימוש בדימוי גברי כוחני לא מוצלח: הגוף ישמש "רכב" להגיע לשם. ואם כבר "רכב" – איך הדימוי מתקשר ל"לא לשלוט" – כי אם אינך שולט על מסלול ההגעה – למה "רכב"? החלק השני

הטרובדור ג'וני שועלי חוזר אחרי "7 שנות שתיקה" מבשרת המדבקה על הדיסק. שתיקתו של ג'וני שועלי לא רעמה, ואחרי השיר הזה, רצוי שתימשך. קודם הטקסט: מה שועלי רוצה? מה בדיוק "הצעירים בדיוק צריכים ללמוד?" נשמע כמו הטפה של פולניה מזדקנת.

עוד גבב מילים מתקתק ונדוש על מהי אהבה. מילים לא יביעו עוצמתה ("מעבר לכתוב ומה שנאמר") ובכל זאת הולכים על תיאור אנטומי מאוד מילולי המוסר-סוקר העיניים, השפתיים, הידיים, הלחיים שלה, וגם משהו ערטילאי  – הלב שלה, החיים שלה. הקיצר – הכל,

ממשיכים לייצר שירים כמו שקיות פלסטיק. גם המנגינות הן כבר פרודיה על. באשר לליהוק – קבלו ניואנס למען האחות זהבה בן – דואט עם אהרון.  למה שהיא  לא תהנה מפירות החגיגה הסלולארית.  עזבו אתכם אמנות, צריכים קולות ודרבוקות. עוד פעם

דואטים הם לעיתים מקדמי הצלחה, משדרגי קריירה. שירי מיימון היא זמרת מצוינת שיכולה לשיר גם בלי לחבור לשני קולות, אפילו כשמדובר בסלסול נשמה כמו של שמעון בוסקילה. כששומעים את התוצאה – מבינים את המוטיבציה. הדואט מצליח להגיע לפסגות מהסוג של

סיטואציית יחסים: הוא בעולמו העתידי, היא בעולמה העכשווי. הוא רואה אידיליה באופק, היא מרגישה שהוא לא איתה, שמאווייו לא אמיתיים, שהוא חי בעתיד במקום כאן ועכשיו – איתה. מרוב שהוא שם – היא כבר לא מקשיבה … אבל גם להגיד

נתחיל במבוא: "סיטואציה" הוא שיר מאלבומו של שלמה ארצי "כרטיס ללונה פארק" (1990), השיר היחיד באלבום שארצי כתב את המילים בלבד. הלחן היה של מי שעיבד את התקליט –  עדי רנרט. עכשיו מחדש רנרט את השיר בסינגל בקאבר של רונה קינן (איתה

עוד גרסה להגיד: אני אוהב אותך. הפעם מדובר בסיעור של 3 מוחות – זילברשטיין, עמר ואביהו. הטובים השלושה מן האחד לדבר דברי האהבה? שנענה בעדינות? לא נולד שיר האהבה האולטימטיבי החדש. פחות בעדינות: אם הדירוג הוא לפי מספר מוחות, הייתי

 הגם שאינני מכיר את הטקסט המקורי (לפי הקרדיטים גם לא ברור מי כתבו. אותו פיבוס שעל הלחן?) יש תחושה של סרבול במקום בהירות, הקשרים בין המשפטים רופפים, ונדמה שהתרגום המילולי אינו מוקפד מבחינה תחבירית, אפילו מבולבל, וכשמדובר בשיר העוסק בייסורי אהבה

מעניין מה ירגיש הנאהב אחרי תחינת האהבה הזו? הסיטואציה לפי השיר היא ניסיון להרגיע – אחרי ריב. היא נוטלת על עצמה להיות מכבת השריפה. "אהבה זה נעים וכל השאר פחות", מבשרת אתל לאהוב, שבטח ישיב לה: ואללה. איך לא ידעתי. אם עדיין

קראתי את השיר של צדוק עוד בטרם עברתי לטון הגבוה המתרגש והנפעם. על הבנאדם המתלבט בגבור עליו רגשותיו: לא רוצה להתפשר… רוצה לזרום… העניינים קצת התעכבו ("העניינים"? אלו עניינים? ככה לא כותבים, צדוק!) … היא לא מגיעה …. הזמן עובר … מודה

עלייתה של משפחת תבורי לאוויר ("התבורי'ס) בעקבות תוכניות הריאלטיז תלווה ככל הנראה בסדרת סינגלים. חמישיית תבורי מגבה את הסאגה/טלנובלה המשפחתית בפסקול. בן אל הוא בנו החמישי של שימי, בלי עין הרע, משתזף על חופי הים התיכון בסלסול טיפוסי. לפי השיר

רביעיית מועדון התיאטרון חוברת לקומפניון דה לה שנסון בהפלגה רומנטית נוסטלגית של הגרובטרון כשהיעד הוא מחוזות הנוסטלגיה. בקומוניקט ששלחו מדובר על "מוזה". כששומעים את הגרובטרון שרים את השיר הזה,  אפשר לבשר על שובה של המוזה שפעם שרתה על שלישיות כמו השלושרים

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם (ירמיהו) על הדברים האלה ממשיכים לחבר

למה שלא תיתן לו חיוך קטן? הרי איתה הוא מרגיש מושלם, מלך העולם, האחת והיחידה, נסיכה. רק נגיעה – ומשתגע. אז מה עם חיוך קטן? האם עצובה היא? או שמא ליבה אינו הולם בקרבה כליבו? פתרונים לאבירם דרעי, שכנראה לא

אז מי מאיר לאסף ביטון את חייו, מרים ומחזיק ראשו, שר לו בלילה, היחיד שמבין אותו? מי באמת? ולמה לשאול אם אתה יודע? והתשובה: גם אם לא ינקוב בשמו – בטוח שאסף ביטון יודע במי מדובר, יותר נכון יהיה לומר

עזבה אותו, נטשה אותו, השאירה אותו עם זיכרון רוחני ופיסי (ריחה בשמיכה), וכמעט שלא הצליח לגעת בה. חלפה בהבזק מחייו.  איך עוללה לו את האסון האישי? אבל מתברר שהמצב לא נורא להחריד – הוא כבר נרגע קמעה, אפילו "מתרגל את הלבד", יענו במצב

"בואי אלי בואי אלי בואי אלי/ אל גן החטאים/ נשקי את שפתיי פקחי את עיניי אחזי בידיי/ עכשיו כשאין בי אלוהים/ רק תאהבי אותי ככה בלי ברירה בלי הגדרה בלי תנאים/ אבל תמיד את בורחת/ תמיד זה רע תמיד צלקות

מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ   שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִיעַ    קובי אוז – איש בתוך עמו הוא חי – אוהב ושומר מסורת. במפגשו עם הכתובים מתגלה לו העוצמה החברתית הטמונה בהם. והנה כשאוז

עוד טקסט שאני קורא בימים האחרונים על מי שמבקש מאהובתו להפסיק להתייפח (ראו הביקורת על עומר אדם), כנראה סוג של מניפולציה רגשית בז'אנר הים-תיכוני, אלא שכאן המניפולציה מתוחכמת יותר: וכשמדובר בחייל ש"אין לי זמן לדבר אני תכף עולה לשמירה", שמבקש

איתי פרל ודנה ברגר חיברו נופים אישיים כדי ליצור שיר משותף על בית. רסיסי זיכרונות ומראות – גם קונקרטיים – המכולת הקטנה, מפתח גנוב, איש שלא ישוב, צבע שמן על בדים, הכביסה המלוכלכת, דלתות נטרקות, וגם מצבי נפש – מבוכה, שמחה

יאללה שתפסיק כבר להתייפח. אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי. מקונן עומר אדם, יען הורסת לו את הלב. ומה עם הלב שלה, עומר אדם? אולי ליבה גם נשבר בקרבה. כל מה שאתה רוצה הוא שהיא תפסיק להזיל דמעה כי לבבך נשבר.