שיר תפילה לשלום, לשלווה, לתקווה ולאהבה שמני בגר בחר לשיר בדואט עם הילה הררי. שיר שאומר: כדאי להאמין בכוח לאהוב. הלחן – מהסוג של השירים שמסוגלים להפוך להמנונים אוניברסאליים, כשהשרים מניעם את ידיהם הנה והנה ואף מדליקים נרות. שיר שבהחלט
מיקי גבריאלוב, מהמלחינים היותר מקוריים בזמר העברי, מנסה באלבום חדש להלחין משירי שלושה משורררים – חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הבחירה ב"ים הדממה" של ביאליק נראית לי קצת ארכאית, ואני לא רוצה להגיד מקרית. ביאליק כותב על על
פאנקנשטיין היא הרכב שבטעות פועל בארץ. הם עושים גרוב פאנקי מתוזמר לכלי נשיפה, והשפה הטבעית שלהם היא כמובן אנגלית. ואמנם, השיר החדש כולו באנגלית. האם זה משפר את מצבם בסינגל הראשון לקראת האלבום החדש? ממש לא. השיר באנאלי ונאיבי (הם
מעניין איך השיר של שרון נשמע באנגלית, לפני שתורגם על-ידי קרן פלס. (היא גדלה במיאמי ובג’מייקה מגיל 13, ובגיל 19 חזרה כעולה חדשה). המילים? תשוקותיה וחלומותיה כלפי האהוב, דמוי שד בבטן. שיר איטי ומהורהר, מנגינה יפה, עיבוד פופ-סימפוני. קולה של
שימו לה למטפורה: "מתחת לשמיכה היא מציצה לראות/ אם כלו כבר המים אם חלפה הסערה". זה נשמע כאילו הצונאמי הגיע עד חולון, עיר הולדתו של ממיה והשיר ממש לא דורש הגזמה מטפורית כזו שמגיעה עד המבול. ממיה שר בסך הכול
די עם מתכוני הקיטש דאנס המשמימים האלה. "זוז עם הביט כשהלב פועם בקצב", מזמרת רוני המדנססת וגם "לא עוצרת מכורה לך זוז איתי". אל תזוזו איתה. היא קונפקציה, . פלסטיק, זמרת של פס יצור מריח מרוח נעורים שמתנדפת כמעט כמו
מה אומר קלפטר על אהבה? מה שלא שווה כסף = זהב. "אנשים שלא עולים כסף, הם אנשים ששווים זהב" שרים שלושת יוצאי "כוורת", שהתאחדו לצורך הופעות בטריו שממחזר שירים מתחנות דרך בדרכם. זה דווקא שיר חדש, שהופק מוסיקלית על-ידי אולארצ’יק
האחים לבית מאיר אריאל עושים בלוז מדברי קליל, אוורירי, דבקה כזו. אקורדים פשוטים. קצב מרקיד. משאלה פשוטה יש לאחים: לעוף אליה, זו שזורמת לתוך הוריד, שמטיילת בשבילים של טל ודבש. היא הייתה לו משאלה ששלח לשחקים. ישר לשירה בחברותא, שאמור
קיר לבן" במקרה של אדר הוא משל לחידלון, בטלה, או "השתקפות קיומו" האפסית, ובמילים פשוטות: המצב מבאס. הראש מופנה אל הקיר, הפנים אל הקיר. לא ממש נפלתי מהתמליל של אדר. המוסיקה מוסיפה דכדוך מחויך משהו למילים, הטון מחוספס-זרוק-עייף. פופ רוק
סעדו עבר הרבה ניסיונות ב"כוכב נולד". מה לו ולשיר הילדים של חיטמן? לא יודע. ממש לא נחוץ לי הביצוע של סעדו לשיר הזה כולל סלסולו האולטימטיבי. סעדו אולץ ללכת על גרסאות כיסוי שממש לא תואמות את הפריזמה האומנותית שלו. הפופוליזם
פסנתר מינורי מלווה את קולו הרוטט-נרגש ששר – "עם הזמן הכול חולף", גם יופייה – כמו ריח בושם זול מתנדף. זיכרונות מתקלפים כמו מעץ. שיר יפהפה של משורר צרפתי שאביב גפן תירגם. מורגש שהשיר הזה בעצמותיו. כמה עצוב שכול הדברים
הבנאדם מחפש את הדרך הנכספת, מנגינות מדומות משטות בו, גם עליה הוא לא יכול לסמוך והוא נושם אוויר מזוהם, ומסביבו אנשים משתגעים, והוא מרגיש שעם כול זה שהוא "חכם" ו"גיבור", הרי שהוא חזק רק בתוך בועה ושבסופו של דבר "היא
יש להקת בנות חדשה. יש מילים אינסטנט של מירית שם אור, יש גם פופ-דאנס אינסטנסט של המאסטרו צביקה פיק. שם אור משרבטת טקסטים לפי הזמנה. הדראמה מתרחשת בלילה אפל עם ערפל, היא תוהה האם יחזור אליה, ומכול מקום הלב שלה נשבר.
הטקסט חלק ראשון אומר דבריי ביאוס – עצבות בעיניים, העט בוכה, אחים עם חרב דוקרת, האמונה מתפוררת, לחיצות ידיים מלאות בחומר נפץ. החריזה סבירה, נדושה עד לא מעניינת, ואז אחרי הראפ, מגיע הקטע היפה – מעבר לשירה מלודית של אוריאל
חדד הפכה למוציאה לפועל של להיטי דאנס חאפלה, מופקים היטב (שי ראובני) המילים מבית אתניקס מופרכותן, קונפקציה. אתה בחרת בי להיות לי גבר אמיתי, שרה חדד, אז בוא תוכיח את זה, במילה טובה, בחיוך קטן, כי בושם צרפתי ואפילו פרחים
"במלחמה הזו אף אחד אף אחד לא מנצח וכול אחד צריך לדעת לוותר", כתב עוזי חיטמן, ולפי המוסיקה זו אינה רק בקשה אלא תפילה. חיטמן עשה חשבון שהחיים קצרים ושכול יום זה מתנה. נדוש? במקרה של חיטמן – כמה הוא
מזמן לא שמעתי את דנה ברגר כול-כך דרמטית, כל כך סעורת רגשות. סינגל ראשון מהאלבום החמישי שלה. זה נשמע כאילו ברגר זקוקה לתא וידויים: "החטאים שלי הולכים איתי לכול מקום", היא משתפת את המאזין. על מה ההשתפכות הזו? נו, בטח
מה שעושה לה גבר לטיני. קלאס. סקסי. הוא אפילו אוחז בגיטרה ספרדית. שורטי המוגדרת בקומוניקט כראפרית, (שורטי, הילה ניסימוב בת ה-22, נחשפה להיפ-הופ בעקבות מעבר מבת ים לבוסטון) רקחה מתכון נוטף סקס במקצב לטינו א-לה ג’יפסי קינגס. דוד טסה הוא
זה נשמע כפוטנציאל להרכב פופ "דפש מודי" מהסוג המקומי. צורף את כהן כבר בני שלושים, והם מהרהרים על סאגת חייהם עד הלום. כבר בגיל עשרים ושבע מפסיקים לחפש מעבר לים ובגיל שלושים כבר חושבים על נחיתה על הקרקע. קשים חייו
פוליטיקאים מושחתים, גנרלים לשעבר, תרומות שזורמות, מצב של להיות או לא להיות, "חונטות" בפוליטיקה המקומית. בן-אפרים התאים לזה רוק אפטמפו בנגינת הגיטרה האנרגתית של רן שם-טוב מ"איזבו", הבסיסט יונתן לוי גם הוא מההרכב הזה + המתופף תמיר ברזילי משבק ס.
לא להאמין שפבלו היה בין הראשונים ששרו רוק כבד בעברית בשנות ה-80 בין השאר ב"סטלה מאריס". היום הוא מייצג את האנטתיזה. קו מינסטרימי, סלואו-פופ שנוגע בלטיני וקורץ לסאן רמו. פבלו מביע כאב ש"חודר כמו חץ אל תוך הלב", געגוע מטריף,
פרבר שרה על טראומת חיפושי האהבה . "אין מקום בדירה לעוד בן אדם קרוב שאת לא רואה". מה שיכול היה בקלות לקבל אופי מלנכולי מוגש קצבי, רוק מנוגן בגיטרות אקוסטיות. אקורדים פשוטים. העיבוד וההפקה היא של דניאל סלומון. הטקסט די
צליל גיטרת סלייד מעטר את קולו של אינשטיין, שר בטון נוסטלגי-רומנטי כמו זמר קאונטרי, שיר פשוט על יחסים בהיבט לאחור, במבט קדימה. תמונה ישנה ומקומטת מזכירה איך פעם הם שוטטו על איזה חוף. פעם הם אהבו לנשום את הים בסוף
וקסמן חוזרת (חמש שנים אחרי "בעדינות") עם בלדה אקוסטית למהדרין על יחסים בינו ובינה. יחסים זה מבוכה, בלבול, פגיעות הדדיות. פעם אהבו עד השמיים, היום לא מדברים, ובבית יש אחד שתמיד אוהב תמיד נפגע. וקסמן מצליחה להעביר בטון לא דרמטי
האם אפשר להביע בקצב דאנס כעס עמוק? דגנית דדו (להקת פיקוד צפון, בוגרת בית צבי, שחקנית תיאטרון וקולנוע) מודיעה לו נחרצות שנגמר לה מהשקרים שלו, מזה שהוא משחק לה את התמים והמסכן, ביניהם זה – נגמר. ההפקה של יובל קידר
"השבט" (לפי דף הביוגרפיה, יש לו כבר ותק של 7 שנים) הזה בסך הכול עושה לי טוב. אחרי הכול בתוך עמי אני חי, וזה אחד החיבורים הפשוטים, הקולחים והמהוקצעים ששמעתי בין היפ הופ למוסיקה ים-תיכונית. על אחד שהייתה לו אהבה,
מריה קארי הישראלית? ואללה. כמו שהיא שרה, זה הכיוון. יש לה את הטווח לא רק הקולי, גם הרגשי. היא מבקשת ממנו "תן לי עוד סיבה ללכת, עוד סיבה לנשום". הטקסט לא ממש מבהיר את כוונת המשורר, מצד אחד היא חוששת
"יש נולד לתקווה, יש נולד לדמעות", דמעות ותקווה הם שני המוטיבים בשיר הרגש הזה של דוד ד’אור. בעניין שבינו ובינה – "נתגבר נתגבר", בעניין המקום שבו אנו חיים – יש מקום לחלומות. אני לא חסיד של שירי תקווה כלליים ולא
עוד שיר על פרידה. כמה פרידות יש בשירים. אלא שבמקרה הזה, אמצע הסתיו, זה לא הכי נורא, המאמי שלה ילך לדרכו ולה כבר יש עוד חלום להגשים והגעגוע כבר לא בוכה יותר בפנים. רונית שחר אספה הרבה קלישאות ומנסה בטון
זהבה בן שרה על אהבה שבערה יותר מדי, עד ש"שרפה אותנו", ולה כבר נמאס ממנו. כול הפרחים שלו נבלו על סף ביתה. היא דוהרת אל החופש בקצב דאנס, שנוצר במכונות של ראובן פינטו. קולה של בן נשמע תחילה חלשלוש משהו.
