כמה פשוט לכתוב על אהבה – מהסוג ש"כבר לא מוצאים". כדי להכיל אותה, עליך לחוות אותה. כלומר את מסלול ה"שוב בורח שוב חוזר" ואיסוף השברים ופיסות החיים. עידן רייכל הופך את מכלול החוויות למנגינה. זה הסיפור שלו – המנגינה. היא
ממלחמה למלחמה ממשיכים להבטיח שלא תהיה עוד מלחמה, ובחורים צעירים לא יוחזרו עוד בארונות. המציאות טופחת על פנינו,. מחזירה למשא הכאב הבלתי נגמר, כאילו המציאות המרה היא גורל שנחרץ לעד, מנת חלקו של האדם באשר הוא. כמעט כמו המוות, הצורך
מותר שאלה רצינית? מה היה כל כך דחוף לרועי צ'יקי ארד להוציא שיר כזה? להוכיח שהוא חופשי, זרוק ומאושר, ושיקפצו לו כולם, כלל הפלייליסט של גלגל"צ?. ואולי כותב שורות אלה לא מבין מהחיים שלו, והשיר כבר מככב ברשימת השידור השבועית
בסדנא לכתיבת מילים לשירים, השיר הזה לא יעבור. הייתי ממליץ לאור כהן לקחת בעל מקצוע לפני שהוא משחרר שיר חדש. זהו טקסט גרוע לשיר אמוציונאלי על געגועים. אתה לא יכול לכתוב משפט כמו "רק זיכרון מתוק מזכיר לי אותך" .
תן לרגש ללכת לפניך. תן לו לשלוט, כי כשכותבים על מי שאינם, זה קודם כל הרגש, שבאופן טבעי מפאר את מי שאיננו. יובל דיין דווקא מצליחה להפנים, לא לתת לרגש להשתלט, ובכל זאת הצער מחלחל. היא כמעט לוחשת בסלסול המיוחד
Lost Lights הוא צמד ישראלי שמתהדר במושג דרים פופ (dream pop), תת ז'אנר של רוק אלטרנטיבי ניאו פסיכודלי. הסגנון מאופין בשירה אפופת אווירה. נדב פרסר וקייט אורן מנסים להתביית על המסלול הזה בשיר שעוסק בהתפכחות מאהבה. "השארתי את המפתחות בתוך
רק שיגיד לה "כן" והיא תיתן לו הכל. תפשיט אותו בשעה שהוא עייף, תכסה אותו כשהוא נרדם בין זרועותיה, תטפל בו באהבה. "רק תגיד כן ואני אהיה שלך כל הלילה". ליידי גאגא מתמחה בהפתעות. היא הפתיעה את הקהל, כאשר ביצעה
לא מעט זמרים וזמרות מקומיים בוחרים לשיר באנגלית. המגמה מובנת. המשימה אינה פשוטה. זה לא רק עניין של מבטא. שפה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי היצירתי שלך, עליה להיות מובנית על הזמר כחלק אינטגרלי מיישותו האומנותית. . אצל הגר
בסופו הופך השיר המנון קולקטיבי לכאב ולבכי בשירתן של דורון טלמור, דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, איה זהבי וזוהר גינסבורג, ארבע זמרות שהשתתפו עם טלמור בקבוצת כתיבה של תשע יוצרות, ונותנות את קולן כדי להשלים איזושהי התרפקות אקראית על בכי וכאב.
נסו להיכנס לנבכי מחשבותיה של טריקסרין. Who's Trixerin?. גוגל בבקשה. לא הרבה מצאתי שם. גם המוסיקה מסתירה משהו. הקול מסקרן. המבנה המוסיקלי וההבעה – כנ"ל. למגדירים יש אתגר. לפני שנפנה לקומוניקט, אני שומע קול בעל מתקתקות מוזרה וטון הזוי. היא
אין שום בעיה להכריז על עצמך סינגר-סונגרייטר. מצד שני, אם את רוצה כיסוי של ממש ליומרה, עליך לשאוף למקוריות ובעיקר לאותנטיות. בסדנה לכתיבת שירים היו אומרים לנועם אקרמן: אין דבר כזה "קצת נמאס לי להעמיד פנים". התחזות אינה ניתנת לכימות.
גילי ארגוב עושה שימוש בטקסט אקראי קצר כדי לגעת בסיפור חייו. הניסיון לעסוק בהצלחה, בכישלון, בילדות וגם ב"מהות החיים" שטוח ורופף. המשפט המרכזי – "הילד שבתוכי שפורץ בבכי" נשאר מיותם, חסר פיתוח ועומק ואינו חובר בקשר מהותי להבנת "מהות החיים".
הקיץ מתקרב ועמו המנוני האינסטנט הוויראליים, עליהם יחגגו אנשים צעירים במסיבות ובמועדונים. אדם מדר וגיא עמית יעזרו להם לתפוס ראש קל במדרון הפופ המקומי הממשיך להתדרדר. מה כאן? בליל של משפטים אקראיים על מסיבות סופשבוע שמונע ע"י קצב, מסיבה, גוף
המוטיב הבולט באלבום "פה" הוא חופש. אסף אמדורסקי נמצא במקום של כמיהה להגיע למקומות שאומרים חירות. זה אינו רק עניין אישי. כל אחד יכול. "כמה זה יפה מרחוק" אומר היכולת לשאוף לבלתי מושג "מושיטים יד אל החלל/ שואפים אל כוכבים
"עוד יהיה טוב בארץ ישראל", ששר דודו זכאי בפסטיבל הילדים של 1978 הוא אנכרוניזם, שמשמש את "הדג נחש" לסימפול לצורך אירוניה, על רקע מציאות מאוד רעה בארץ ישראל של ימינו (אלימות קשה במקום שנשלט ע"י גנגסטרים ואפליה של מיעוטים) שרק
חג לתעשיית מוסיקת השמח הים-תיכונית. שרה שרה שיר שמח וכולם עפים. מה מייחד את שרית חדד? שהיא הולכת לא רק על השמח, אלא על סיפור עם קורטוב של הומור, ואפילו הומור עצמי. לא שהסיפור מיוחד. שגרת היום-יום: גואטה מסמס לה
יש גדרות בין חיים למתים, בין נצרות לאיסלם, בין שמאל לימין, בין סיוט לחלום. יש חומה גדולה בין אנשים. מה חדש בזה? קורין אלאל בחרה ברשימה אקראית של "גדרות", שסיפק לה יהונתן גפן, שרק בסיומה מגיעה אמירה שיש בה נגיעה
הוא מתוודה בפניה: חזר על אותן השגיאות, התדרדר לאופל. הוא מבולבל, אך ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. עדין כותב שירים עליה, מחפש את קרני השמש שיפצו אותו על האור שנלקח ממנו, כשהיא עזבה. איפה אנחנו? פולק מיוסיק שנות
מה עושים עם מסלסלת מוכשרת כמו ויולט קנינו? האם הופכים אותה לאימפריה מסחרית כמו שעשו עם שרית חדד ועם עדן בן זקן? נראה שיש כבר מי שבונים עליה. בינתיים – אש קטנה. מתבכיינת בטקסט געגועם עממי על אהוב שנטש. עצובה,
אלקטרוניקה זה שם המשחק. יוצרים צעירים מאוהבים בצעצועים המאפשרים להקליט בחדר הפרטי. הגחמות המוסיקליות מצטיינות בקרירות. תן לדמיון ללכת במקומך. הנקודה היא שהדובר בשיר לא נתן. הוא הניח את מה שקרה בו (בדמיון). הפואטיקה שהתבשלה במוחם הקודח של אור אדרי
"אתה חושב רק על עצמך. אני שונאת את זה. לא אכפת לך שאנחנו מתדרדרים. חולמת עליך, חושבת עליך, אתה מטריף אותי…" ו"נופלים כמו שלג/ אתה צריך לדעת/ שהשלג הזה קבר אותנו, אבל אנחנו נזרח מבפנים". מה מקורי בטקסט? ממש כלום.
"שזיפים" ממשיך קו של רגישות מופלאה, שמורן מייזלס משדרת. המיוחד אצלה – הבעה עדינה ללא רגשנות יתר. זהו שיר געגועים לתום הילדות, שנראית ממרחק הזמן – קוטב של כיסופים. מייזלס עושה אידאליזציה של תקופה, שאין בה רבב, זמן שנעצר, שנחרת
"האהבה הופכת אנשים מטורפים", הוא משפט שחוק המשמש מפתח לשיר. המשכו – שרבוטים אקראיים על הנושא המעידים על בלבול גדול אצל מי שמנסה לגעת בנושא. שמה מעין דורקה דור בת 21. השיר נשמע כמו תרגיל מוסיקלי להדגמת הקשר בין מילים
מהי אהבה? המילון יגדיר: חיבה עזה, אהדה, רגש משיכה, התחושה שחש האדם האוהב לאהוב, חשק, תשוקה, חיזור, הערצה, כיבוד. לאה שבת חשה שבמציאות הלחוצה היא זקוקה למשהו מזה שיפעפע ויחדור אל מתחת לעור, שייספג ויתנחל בתוך הנשמה. פגעי הזמן? כל
מה אתם רוצים מקוטנר? הוא יושב בישיבות הפלייליסט? לא יודע אם קוטנר היה משמיע שיר כזה. מה שבטוח: שיקולי השידור שלו אינם מתחשבים בקריטריונים, שמנחים את אותה קבוצת עורכים שבוחרת את השירים לנהגים בכבישים. במציאות, מאשימים את גלגל"צ, שהתחנה מתעלמת
איך מנטרלים סיכון מסחרי? – מצטרפים אליו. If you can't beat him, join him. הנפשות המרכזיות העובדות בבית החרושת לקונפקציה של להיטים בז'אנר החפלה והשמחה מצטרפות לסיעור מוחות כדי להפוך את הדואט של ענקי הז'אנר לתרנגולת מטילת ביצי זהב. מי
יענקל'ה רוטבליט מגיש כתב ייאוש על הקיום המקומי, תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד כה. לפחות – תחזירו לי את העתיד,
הקלילות המקורית, המתיקות הכובשת. המנגינה הרעננה. לולה מארש המציאו משהו חדש. קוראים לזה סגנון. בפופ – לא פשוט להמציא את משהו חדש. יעל שושנה כהן וגיל לנדאו עושים את זה באנגלית הנשמעת שפה טבעית. יעל שושנה כהן שרה שיר אהבה
מציאות ואמנות כרוכות זו בזו. יהושע לימוני בחר במהלך ארס פואטי לתיאור סיטואציה של ריב – "מילים שנאמרו אתמול / חזרו בבוקר לאכול / לאכול לי לאת הלב". במקום להישבר, ללכת לאיבוד – הוא נשאר כדי להפוך הסיטואציה לשיר שהולך ומתבקע במקביל
היוצר משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג האישית, חוסך כמה אלפי שקלים בשכנוע עצמי: חבל על זמנך – מכור את השירים ואת הגיטרה, שחרר תסכולים, אתה לא מי שאתה חשבת, אל תבזבז זמן על דיכאון, ציפה על המים, חייה כאן ועכשיו.
