עמית שאולי, זוכת העונה הרביעית של דה וויס, מתייחסת לדינמיקה שקיימת בתלות שבזוגיות. היא מייצרת לעיתים קרובות חנק וסגירות, שמובילים לרצון להשתחרר: "כשאין לאן לעוף/ אז חשבתי לעזוב את הכלוב", שרה שאולי בטון נוגה מדוכדך. הקצב האלקטרוני בהמשך השיר מכניס
מהו "רגע ריק"? ניסיתם להגדיר? זה כמו לנסות להגדיר מהו "כלום". אנחנו לא באמת יכולים להבין את המושג. כדי לתפוס אותו, אנו זקוקים לנקודת אחיזה נגדית. במילים אחרות, כדי לדבר על ה"אין" אנו נזקקים ל"יש". עברי לידר כתב שיר יפהפה
הו מאמי מאמי, רק תגידי לי איך הכל מסתבך. לא נראה שעם אור עמרמי ברוקמן יש סיבוכים. אחרי שתעשיית המיינסטרים בחרה בו ומשקיעה בו, הוא עובד לפי אסטרטגית קריירה מוכתבת היטב המכוונת להעצים אותו כדי להיכנס על בטוח לפלייליסט השבועי,
שנתעסק בפילוסופיה? לחיות זה להיות קיים? Titi Woo, ג'ודי לוי בשם הבמה, שר ברגישות את התובנה שלו, על רקע געגועיו לאהוב. מנסה לגעת במהות האובדן-אהבה-חסר. כל מי שקיים אמור להיות קיים, כלומר לגעת בחיים במלואם עכשיו, אבל "קיים" הוא גם
נועם קלינשטיין שרה סיפור אהבה שנגמר. הטון בוסרי לבבי, בלי זעקות שבר, סוג של ראשוניות הנוגעת בתמימות. חרזה בשקדנות את "צל" ו"התנצל" את ה"חבל" עם "יובל". זה נשמע שיר מספר זכרונות נעורים. היא איימה לעזוב. הוא שיכנע שתישאר, אבל מסתבר
איה כורם מתפייטת בשיר אהבה המושר מגבר לאישה. אני תמה: מה מניע אותה לשיר אהבה מנקודת מבט גברית? הזדהות עם נפגע האהבה? הטון הרחום והחנון משדר חמלה והזדהות. קול אישה וגבר מתמזגים. סוג של הידמות קולית שפותר את השאלה הנ"ל
שש שנים אחרי צאת אלבומם האחרון, מגלים חברי בית הבובות משיח על מדרכה, שמחפש אהבה מנותני נדבות. המשיח הוא אמצעי לדבר על עולם שבו שולטים כסף ומנהיגים שרלטנים, אבל חסר נשמה, שזקוק לשינוי. הסיפור האקראי (על משיח קבצן במחלפות בלויים)
"אני לא יודעת מה באמת קורה בסוף הדרך (אולי כלום) /אבל הטיול שלי מטורף / אני לא סיימתי קיבלתי המון". מה באמת קורה בסוף הדרך של נגה ארז? גוד נוז. בואו ננסה לעלות עליו: "קיבלתי את הכרטיס שלי אני נמלטת, /
חזרתי לצורך "ביי ביי" ל"רק תגיד", שיר מלהיב שיצא בינואר שנה שעברה. גם אז דיקלה שרה על אהבה במצוקה, כזו שמייצרת תלות בלתי ניתנת להתרה. אז עלינו איתה לרכבת שדהרה בשיר קצבי, שלא הראה קורלציה בין התוכן למוסיקה, ונשמע כלהיט
החזיר אותי ל"אנא בכוח", שיר ששוכן בפנתיאון של המוסיקה הישראלית והיהודית. עובדיה חממה נשמע כמתחבר לדברי אלוהים חיים במוסיקה שהוא חיבר ל"חבל לאחוז" למילים של הרב קוק. רוחו של השיר נושבת חזק בימים שמגיפה מתהלכת בבתי ישראל, ורבים מבקשים הצלה
השיר נשמע סגירת חשבונות. רק הכותב יכול לספר מה מאחורי המכתב הזה הכתוב בגוף שני. מול המכותב, נמצא אדם מתוסכל שאומר "עוד לא נולד הגבר שיגיד לי לא" וגם "אתה יכול לרוץ / אם מישהו מחפש אותי אני בחוץ". בשיר
בסדנא לכתיבת שירים – זהו שיעור יסוד: כתיבת פזמון לפי הספר. המאפיין העיקרי של הפזמון הוא היותו קליט, נוח להבנה ולזכירה, שקול וחרוז היטב – כולל חריזה פנימית. מתי כספי חוזר לבסיס, שר בקצב מדוד, במוסיקה טיפוסית, מביע בנינוחות את
זה שיר יהירות נשית פוחזת או מסר שוויון נשי? לפי הקלות הבלתי נסבלת, השיר נשמע יותר רברבנות ארוגנטית חלולה מאשר תפיסת עולם על רקע אפליה נשית. לינויה (לינוי בר טוב הרשברג) , בת ה-19, שרה-בולעת את המילים המתנשאות ואת מירב
תומר צימרמן "נוסע איתה" ללונדון כדי להגיע להשלמה מתוך מודעות, שאדם בתוך עצמו הוא גר, ואם הוא רוצה לחיות עם עצמו בשלום, עליו להיענות לתשוקותיו, להאזין לקולה של "ציפור קטנה". הנסיעה ללונדון להופעה משחררת סוף סוף מתסכולים ופחדים. "אני חי
ענקי הדאנס התורנים מגיעים בצמדים. השם: אופנבך, הקשר לז'אק אופנבך, מלחין האופרטות היהודי-גרמני פחות ממקרי בהחלט. ממחלקת הקידום ושיווק המכירות מגדירים אותם "הדור הבא של אמני הדאנס". אופנבך הוא צמד תקליטנים צרפתי מאז 2014, המורכב מדוריאן לו וסזאר דה רומל,
עדית פאנק כתבה על כוחן של מילים לייצר רגש, משהו שמגיע מאזורי הלב ולא מהראש "שמתעקש לזכור דברים מיותרים". אנחנו חושבים במילים – לכן הזכרונות שלנו מילוליים, אלא שהרגש ניזון לא רק ממילים אלא ממכלול החוויה. אם היא חזקה, מן
נופר סלמאן מתבכיינת על אהבה נכזבת. איך עוצרים את הזמן בזמן שהעולם נעצר. את הדמעות החביאה ב … כספת. למה ככה זה נגמר – דווקא כשהתחיל הגשם. נו טוב, אם טרגי – אז עם כל האלמנטים המייסרים. השיר אינו חריג
להקות בנים היו פעם ענף פופ מסחרי פורה. HYPE המקומית מנסה לעלות על איזשהו גל חוזר שלא יתנפץ להם ויחזור לים. לא בטוח שאני מכיר את הראש של הנערות עליהן הם שרים, אבל אחרי הכל הם תלויים בהן. הן אלו
נפתח כמו סרט מתח: "עֲשָׂרָה חֳרָפִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצַּדִּיק", מתרגש דוד לביא לספר את שעבר עליו, ומרוב התרגשות נוסק גבוה לפלסט "בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה". הניסיון הוליד סוג של התגלות פנימית אצל המבצע, ששאב השראה גדולה משירו של עמיחי חסון המדבר
הגיע הזמן להמשיך, אבל החיוך שלו עדיין בעיניה זורח ובחלומות שלה הוא כל כך ברור, אבל היא תילחם ותמשיך לחיות תסריט מוכר כמו בכל אהבה נואשת שמשאירה צלקות. הוא שיקר לה, היא לא קלטה, ועדיין כשהיא קוראת בשמו – מרגישה
הוא צועק לה "תחזרי", היא לא מוצאת אותו כשהיא חוזרת הביתה. נזכרת במסיבות. לא יכולה לישון. אז מה הבעיה? אה… "שכחנו לדבר". מקוננת תמר חיים. זהו. זו כל הבעיה? הטקסט משטח, יותר כתיבה יצרית אקראית מאשר התמודדות לעומק עם החסר/
גיא זו-ארץ מצטרף לזמרים החרדים הבוכים בלילה. זמר במציאות המקומית – גם אם אהבתו בפועל מלבלבת – כנראה זקוק לאיזה מלנכולי כזה, לשיר את חרדתו -דאגתו על רקע שיבושים ביחסים. השיקולים לא תמיד אומנותיים טהורים. הפניה ליוצרים בעלי קבלות לצורך
נו, שתענה לטלפון שלו. יש לו מה להגיד לה. רוצה לשבור את המתח ביניהם. הלילה הזה יהיה שונה משאר הלילות. יוציא אותה לארוחה. ידאג שכולם ידעו שהיא שלו. את הריבים ביניהם ישימו בצד. הוא רוצה שהפעם זה יהיה מושלם. איתי
חזרתי לאדוני המלחמה של בוב דילן. במצב הנוכחי, יש מקום למשורר מקומי שישיב את רוחו מן העבר. יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית קיבלו צו 8 ממועצת המחאה המקומית מאנשי הצוללות המתנפחות בבלפור. דילן כתב בשנות השישים" ב"אדוני המלחמה" בלשון הכי קיצונית:
אסי לוי לוקחת לרחובות פריז על פסקול אפלולי, מלנכולי-רומנטי, מתרפקת וגורמת למאזין סוג של געגוע לאווירת הרובע הלטיני. מספרת סיפור על יחסים בגוף שני, מנגינה של עצב, קצב של סרט מתח ותזמור קברטי אולד סקול. היא מזדהה עם הדמות אליה
מה הולך חזק? לטין פופ. לפני שמאחרים את הרכבת, עולים על אחד הקרונות. עומר אדם בדרך מדובאי תפס עוד "קרון" לעולם. ישראל קטנה עליו, בטח בקורונה. המטרה מקדשת. מנפיקים להיט ומזמינים את צ'יקו קסטילו, זמר בעבר בלהקת הג'יפסי קינגס של
תוגת געגועי האהבה של ניתן בן ארי אכן מגיעה בשיר הזה ממעמקים החל מצליל הפתיחה הקודר. הדובר בשיר נמצא במצוקה. את מבחן קרבתו לאהובה הוא כורך במציאות בעייתית במשפטים מופשטים אקראיים "עד שהאמת תשרוף א השקר/ עלינו לשמור על האש"
מגלים את העדן בן זקן החדשה. היא רק בת 16. יש לה מנעד יפהפה לשירים קורעי לב. אחרי השיר הזה יגיע בטח שיר שמח. יש פס יצור בז'אנר. ה"חינוך" המוסיקלי לזמרות העתיד אינו חושב מחוץ לקופסה. אנחנו בסרט של אוריה
זה הולך להיות חורף ארוך. החזאי התורן אינו יכול להשתתף בצער מי שמרגיש קפוא לא בגלל מזג האוויר אלא יותר בגלל מי שעושה לו פדיחות: "בכל פעם שאני מחמם אותך, את מקפיאה אותי/ ובכל פעם שאני מדבר איתך, את מקניטה
יש עץ למעלה בעמק שמזכיר לה בית, יש שיר שמחזיר הביתה, והשאלה היא מה קרה שהבית התרחק? "האם הבגדים שלי התכווצו והצטמצמו או אולי גדלתי?" אינאבל היא אחת היוצרות המקומיות היותר מקוריות בשפה האנגלית. השיר הזה הוא פופ המכיל את
