שירים חדשים

קחו משפט אחד בשירו של אבישי רוזן, שאומר מציאות שהתדפקה על דלתות רבות בחצי השנה האחרונה: "איך אומרים תפילה/ בתוך כל הפחד/ לעצום עיניים כשהכל נשרף". רוזן שר לב שבור, שממנו בוקעת השאלה: "איך עוברים את הטירוף הזה לבד". המנגינה,

דניאל אזולאי פורש בשיר תסכול של קנאה-אהבה. אני קורא את דף המידע שנשלח עם ה שיר. זה המידע שאינו נועד למאזינים – רק לתקשורת. המידע החוץ שירי מדבר על שיר שעוסק ביחסים הטעונים של דניאל עם אחותו הזמרת-כוכבת אודיה אזולאי.

על מה מבקש דניאל נשמה יטח לחזור? מהטקסט לא ברור מה הוא רוצה מעצמו, ואולי הכוונה העיקרית: לאתחל מחדש את עצמו אחרי שהוא קיבל בחזרה את החיים  – בצורה פחות בעייתית, פחות פגומה, פחות מבולבלת, לקרב בין גוף ונפש, בין

כבר כתבתי בביקורת על "הכוכב הבא", שהייחוד של שרון קידושין הוא בהתאמה של תוכן השיר לביצוע הקולי, הלא מוחצן, האישי מאוד. אחרי "הכל בוער", שירה הקודם, היא מספרת סיטואציה פשוטה. הבחור עזב, והשאיר אותי במצוקה שהדירה שינה מעיניה אז הלכה

שתישאר איתו, שלא תאמין למי שמנסים למכור לה חלומות. שתבטח בו. מה עובר על הראל טיירי, שהוא נשמע כל כך נסער ומפוחד, מזהיר אותה מפני מוכרי חלומות? לפי טון שירתו, תחושת הפסימיות שמקננת בו – תחושת אמת. זה הוא מול

מירי מסיקה מתענגת על שיר שנשמע הפרעה בראיית המציאות. הדוברת מרגישה כעין פיצול אישיות בדינמיקה של עיר ללא הפסקה. "השארתי את עצמי/ מאחוריי/ עכשיו אולי/ אני כבר מישהי אחרת". עוצרת את הזמן-לב  שלה, מדמיינת מצבים שונים של תחושות – "ראיתי

לפעמים בצמתים מסוימים בחיים אתה לא יודע מה לבחור, אתה חרד ומבולבל  אוהב גבעתי ,שמרגיש "כמו חי ומת" מנהל שיח חושפני עם הוריו על רקע "מחול שדים שבאים אל העיר",  "הבל הקרב" ו"החברים שבגן עדן" . מדבר על  המחיר הנורא

דניאל יצחקי בוחן צעדים קטנים של אהבה שמתפתחים להתאהבות גדולה. מסתובב בין האמורפי למוחשי, בין הנחשק למהוסס,  מבקש לקבל מעומר אישור לקיום שלו, כשאותם הורמונים נפלאים של משיכה עזה  משתוללים. המוסיקה אפופה באווירת הזיה מלאת השראה. פעם, בשנות השבעים, קראנו

הקונפליקט בין הרצון להיות חופשי ואדון למעשיך לבין הרצון להמשיך בזוגיות. אהבה וחופש  הם לעיתים שני כוחות סותרים החיים יחד בכפיפה אחת. דיוויד זיטון מודיע לאהובתו שהוא עוזב כדי לממש חופש לעשות מה-בראש-בלב שלו, אבל  עדיין רואה את המהלך כפסק

ארקדי דוכין ועמירן דביר מחברים קולות ולבבות לזכר התצפיתניות שנרצחו ב-7 באוקטובר. השיר מערב תיעוד ("איש לא הקשיב כשהזהירו מסכנה"), זיכרון, מחאה וגבורת נשים. בטקסט שזור משפט מ"זמר נוגה" של המשוררת רחל על אהבה נכזבת – הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

מי שהיו חברים ואוהבים והיה ביניהם מכנה משותף ("שנינו אהבנו שירת כוכבים") הפכו אויבים, רודף ונרדף, אבל בסופו של יום – שניהם טרף לטורף גדול. אברהם חלפי כתב שיר מנקודת מוצא אופטימית (המכנה המשותף) שמתגלגל לחוסר תקווה. ואפשר לנסח גם:

התקרב אליו, התרחק, יצא מהמשחק, מתחבא, לא נרדם בלילה, בורח אל הים, ובכל זאת "מנצח בזמן האחרון" . את מה ניצח בדיוק – את מצוקת נפשו, את חסר מנוחתו? ומה בעניין שלו לקבל "מפתח"? האם  חפצה נפשו של שליו רוקח

האם אהבה בוערת לאורך זמן היא פנטזיה? מחקרים מראים שלעיתים קרובות החיים יחד מתגלים כאויב מספר אחת של הרגש הלוהט. השאיפה האולטימטיבית של כל אהבה היא גם האיום מספר אחת עליה. האם אפשר לחיות שנים ארוכות יחד ולהמשיך ולאהוב כמו

אז מה הבעיה שלה, שעדן חסון מקונן אותה בטון של לב שבור ובהזדהות גדולה? לא ברור מה מעיק עליה. המידע הקריטי מבחינתה שהיא מוצאת נחמה ב"כוסות על הבר". האם זו ריקנות וחוסר משמעות בחיים, האם בתוכה מתחבא קול מדוכא ומושתק

הקול והמנגינה – מוסיקה של אהבה כנה. לגלות שוב את אריאל סגל אחרי כמה שירים נפלאים. השיר נכתב מנקדת מבטו הכואבת של אוהב/ת  על הבלתי מושגת, זו שכולם מסתנוורים מיופייה. היא  נמצאת בתודעתו/ה – אבל ללא יכולת לקבל אפילו קצת

הערבוביה בין מלחמה, מחאה, השבת החטופים, הנופלים ("הותר לפרסום"), הניסיון להתנחם באהוב, הופכת אצל תהילה פרץ למלודרמה עתירת אמוציות. לא ברור אם הכל כלול בסיוט או רק השבת הקרוב לה. השיר מתפתח מכמעט לחישה בקצב איטי למבע רגשני על גבול

השירים עצובים, השירים מנגנים לו על גיטרה, גם "מנגנים אותה".  על הנייר – אחד השרבוטים היותר נדושים-משעממים של שיר אהבה שקראתי מעודי. מריחה אקראית של משפטים  שיאי חוסר המקוריות. מוסיקה לא יכולה להציל טקסט רע. יצירה היא שלמות. בכל אופן

אמן חוזר לבד בתום ההופעה, וכל הפחדים עולים מתוך הדמיון. הפחד מנטישה, הפחד מבדידות. כמיהתו – שמי שמוביל את הפחד יפסיק לשלוט בדמיונות ויספק לו קצת נחת. פחד הינו תחושה פיזיולוגית ונפשית שאנשים רבים חשים בו רק מעצם המחשבה שיקלעו

עדן בן זקן בוכייה על "אחותה" שנבגדה על ידי אותו גבר. הגיע הזמן לסלוח ולהגיע למסקנה – "ושתינו סתומות שנלחמנו על גבר". המוסיקה נוגה. מסלסלת את הסיפור  בטון קודר. מעלה הילוך למהלך דרמטי, חוזרת למיד-טמפו כדי ושוב זעקה מתבכיינת בעיבוד

המציאות הופכת לפופ אמצע דרך. "התקווה 6" שרה אותה בהקדשה לחיילי המילואים. למעשה – שיר הלל לערב רב הזה שנקרא "עם ישראל" שעזב הכל –  קריירות, לימודים ועסקים כדי להילחם. הכותבים ערכו רשימה אקראית של בעלי תפקידים ומקצועות שכולם מהווים

"איפה הילד" שולפת שיר ישן שהוקלט לפני כ-23 שנה ומשדרגת אותו בביצוע חדש, גם מעצימה אותו על רקע אירוע ה-7.10, שמעניקים למשפט  כמו "בחדשות קוראים שמות/ אנחנו כמו פיונים עלובים שנופלים/ וקולנו לא נשמע" משמעות רלוונטית לנתיני המלחמה – כולל

שיר קצר יכול להכיל משהו מסיפור חיים. לאה שבת מנסה לגעת בתמצית. הילדה שעוד חיה בה, המודעות לזמן ולגיל. התקווה (למה?) שלא אבדה. שבת מהרהרת, נמצאת ליד, הקשיים, החומות, השדים, הלב שדופק. מול הניסיון המרופרף לגלות את עצמה, היא עדין

אחשלי בחשלי מחזירים לפופ לבבות שבורים נוסח הסקסטיז. לא רק הטקסט הפשוט הוא מרכיב אלא בעיקר המוסיקה – המנגינה והקצב. בימים האלה נדיר לשמוע שיר שאינו עוסק במלחמה על היבטיה.   פרידות הן חלק בלתי נפרד מחוויית החיים שלנו, ורובנו חלק

החיים קשים?  עד כמה יכולים כותבי ראפ להיות נדושים. אבא איננו. אמא נלחמת כדי לקיים את החיים. חרמות בבית הספר. מול הילדות הקשה – מסיקה וריקודים. הרכב "הייפ קרו" משכפל אלף סיפורים דומים המסופרים בראפ אוטוביוגרפי. המוסיקה והריקודים כחבל הצלה?

יש סיטואציות שלא נדרש תחכום מיוחד כדי להביע תחושות. ההקבלה בין "לנשום" ו"לישון" מתבקשת  אצל כל משפחה שנייה בתקופה הזו. "טוב" ו"רע" נטענים במשמעות הכי פשוטה שלהם. אלה ערכים מוחלטים – הם תלויים בתנאים משתנים. בעולמנו מושגים כמו "טוב": ו"רע"