שירים חדשים

אז מה מקומו של הצ'לו בשיר? מה מהות החלום? האם שירה קיזלשטיין שרה על חלום של נגן צ'לו שהתפוגג? לפי השיר היא כבר נמצאת אצל אחר. בגדול – לא משתתף בצער מי ששרה את הסיפור בשני קולות, מנסה לייצר "דממה"

לא השאיר חום בלב לרגע ילדות? המודעות לאובדן התמימות מייצרת חום  מסוג חדש. קוראים לזה געגועים. על אידיאליזציה של ימי התום בילדות נכתבו הררי שירים. היום יש אף תחושה שתקופת הילדות "התמימה" הולכת ומתקצרת, משום שהילדים עוברים מהר מאוד למשחקים

צלילים מתוקים סטייל לאב סונגס שנות השישים עומדים כמעט בסתירה לטקסט האורבני המנוכר. תל-אביב של עודד גולדשטיין היא עיר מעקרת רגשות – "לפעמים כל כך נזהר/ עד שלא מרגיש דבר/ לא כואב אבל גם לא אוהב". גולדשטיין הוא סינגר סונגרייטר

זהו רגע של שמחה גדולה. התגשמות אהבה ישנה – על הסף. לפי ההתלהבות בשירתו של עידן רייכל יש כאן התלהטות, סערת ריגושים. הכל בינתיים – על תנאי – "ואם תבואי אליי/ נישאר כל הלילה". יותר מזה – "ובבוקר תראי נישאר ביחד".

מה עשה לה ה"ילד"? דודי בר דוד כנראה הסביר לשיר זוארץ מדוע בחר להציף את השיר ב"ילד" ולעשות שימוש במילה הפשטנית "תגיד".  היא מבקשת מהילד נתונים – "לאן הלכו החלומות", "לאן נעלמת" ואיך "העלמת בי את התקוות". הכאב מגיע "ארוז

לחוצים? ממה?  על השאלה הזו אין תשובה בשיר. "אני לחוץ על החיים שלי", שרים אמיר ובן. הפחד התמידי שנמצא בכל מקום. החלומות שמדירים שינה. בתקופה שלנו – פסיכיאטר עניין שבשגרה. פעם התביישנו ללכת לטיפול. רבים אכלו אותה, נשארו שרוטים. מה

הקול שלה חסר, שכח איך לחיות. כל יום מרגיש שבוע. הנה עוד שיר לאוהבים המאוכזבים. לועסים את הנושא הכי שכיח בז'אנר עד דוק: געגועי המיוסרים. איך? למה נפרדו? לא חשוב. העיניים יבשות מדמעות, מחייכת כשעצוב לה, כמהה לרקוד איתו, אבל

מרוב אהבה הוא השתתק. מרוב אהבה לא נשארו שתיקות, אז הוא חיבר לשניהם המנון. בכל זאת נשארו מילים. שאאמין לגבב המילים הזה? הצחקתם. טרחו לחבר לגילי ארגוב מילים על אהבה. בסדנא לכתיבה יצירתית, הייתי מנסה לעבוד על זה. לא בטוח

עוד שיר על לב בוכה בעטיה של אהבה לא ממומשת.  "הלב שלו עדיין עוד שואל". הוי העברית. מישהו עובר על הטקסטים האלה? עדיאל טיירי לא קיים בתהליך היצירה. הוא נדרש להפעיל קול, לשיר ברגש "מה יהיה איתנו" וכאן – אין חדש

המנגינה, הטון, העיבוד חוברים לשיר על ניכור ברמה נפשית קשה – "והזיעה קרה קרה – לחבק את מי שיש". הקליפ שהופק לשיר מתוך האלבום "מי שלא חולם כועס" מחזק את תחושת הזרות, חוסר השייכות, התלישות, הבידוד, והריחוק. השיר אינו נכנס לגורמי הטראומה.

השמיעו קול, מבקש יובל בנאי. בואו נחדש את המחאה – בשביל מי  שנשאר, למי שהוא זר, בשביל אלה שכבר מתים, לחברים שעוד מעט הולכים, התמימים המעטים. הנקודה היא שככל הנראה, לפי המצב, גם אם נשמיע קול, זה יהיה קול קורא

עם שם כזה – בת אל טהר, רף הציפיות עלה גבוה. הראש דמיין משהו ייחודי, אחר. והנה, זמרת שנורא רוצה להיות תעתיק של עדן בן זקן. כנראה שבת אל טהר אינה האחרונה בזמרות הז'אנר שרוצות להידמות לה.מה עושים? משרבטים לה

טקסטואלית, זהו אחד השירים היותר סתמיים שאביב גפן כתב. שיר עידוד למישהי, כשהמשפט "את לא לבד"  חוזר לַעֲיֵפָה. גם משפט כמו "העולם עוד ינגן את השיר שלך" נזרק לחלל האוויר ללא מיקוד ותכלית. "We Are the World", "אנחנו העולם" של מייקל ג'קסון

הוא התגעגע לקללות שלה מתחת לשמיכה (קללות מתחת לשמיכה?!). עכשיו הוא עומד ברחובות וצועק לה "מאמי מאמי". בלעדיה לא נושם. רק שתיתן לו עוד הזדמנות. למאור אדרי  לא הייתה איזו פגישה עם אושר כהן על הטקסט ההזוי לפני שנכנס להקליט?

גברים רבים בוכים בשירים על הגברות המאכזבות. מה בדיוק חיפש אצלה, שהפך כל אבן? ואם הפך "אבן" – איך עדין ליבו דואב? היא מתמחה בפרידות, חייבת "קורבן", לא יודעת מה היא רוצה מעצמה ("האמת שלך קצת שבורה") מה שלא מתחבר

היא אוהבת אותו. היא מבטיחה שלא תוציא אותו מחייה, ליבה שייך לו לעד, ובכל זאת היא חייבת לעזוב "כי לא נשאר לי כלום מעצמי" ו"אני צריכה חמצן אני קורסת". מה הבעיה שלה? יוצרים צעירים מתבכיינים על מר נפשם. דכְּאוֹנִים, מְאֻמְלָּלים,

מה כואב לאליעד שהוא מחפש את "סוף השבוע"? הפכתי והפכתי בשיר – ולא מצאתי. רואה גלים, ציפורים, משהו מרחף באוויר.  "קיוויתי שיבוא היום הזה אבל הוא לא נשאר". הם כאן טמונה רמיזה למהות ערגתו לסוף השבוע?  אבל המאזין נשאר באפלה.

דני רובס שר בגוף שני את מילותיה של המשוררת דורית רביניאן, שכתבה בהשראת "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. השיר הוא מבט רטרוספקטיבי על סיטואציה של מציאת בן זוג צעיר ויפה תואר, שמתרחשת בלילה אחד, אמצע תמוז במאה שעברה. מדובר

איך הופכים זרם תודעה לשיר קליל ומורכב גם יחד. גיל בר הדס, אירגן  את מחשבותיו על היחסים בינו ובינה בצורה לא ליניארית. מזווית המתבונן שלו – פונה אליה בשאלות של האוהב הקנאי, המודע לרומן שהיא מנהלת עם חבר. יכולנו לקבל

יאיר לוי מייפה במילים את כמיהות אהבתו. לא רוצה לרדוף אחרי "אושר ישן". הוא מבקש שתקבל אותו לרגע. "הלב מחכה". הוא יגיע אליה "שקט ברור ועדין". רק שתקבל אותו, והוא יהיה לה "מסתור" בין כל החומות.  לא כל התקשטות במילים

בני כמה הם, שהם מכירים את היויו שניתן במתנה לכל ילד שקנה נעליים ב"הפיל". גם "גלידה ויטמן" בהרברט סמואל שייכת לדוכן הזכרונות הרחוקים של המאה העשרים. בני המאה העשרים הופכים אט אט לרכבי אספנות, שמתפלשים בחלום נוסטלגי "בלי רעשים, כעסים