עמדתי מטר מתחת לעידן יניב. עיניים נוצצות, חיוך צחור, קול צלול במינו. הרומנטיקה הקלילה. באנו לחגיגה. הקלילות האסקפיסטית. הדינסוס המשדרג. הוא יזמין את פבלו רוזנברג להשתובב על "בא הביתה" ו"בין ערביים", את שרון חזיז להתגפף על "חכי לי", "את יפה"
מי שלא הגיע לערב הזה בצוותא קיבל אוהד חיטמן שהשתפר משמעותית בהשוואה לאלבום/הופעה הקודמים – כמעט בכל מרכיב. כיוצר, כפסנתרן, כזמר, וגם מצד העיבודים יש על מה לבשר. והשירים החדשים – לפחות ארבעה – שלאגרים מצוינים. כאן מארח את עידו
קני וורנר התלונן בסוף הערב על הפסנתר שהוא נאלץ לנגן עליו בקמלוט. גם ככה – המוסיקה של ה"ההפכים וההיפוכים" של נגן החליל אילן סאלם נשמעה חוויית ג'אז חד-פעמית.
הנה באה המלכה אריקה באדו, ואם עדיין לא הכתירו אותה רשמית – באה ההופעה בביתן 1 בגני התערוכה ואישרה את זה סופית. לא אלישיה ולא ביונסה. אריקה. ואריקה כזו יש רק אחת.
אריקה באדו במסיבת עיתונאים בקומה ה-18 במלון תל-אביבי לקראת הופעתה בגני התערוכה בתל-אביב.
אלון אולארצ'יק – המשך הראיון
אנחנו בשכונת פלורנטין. מטפסים בחדר מדרגות תעשייתי ודלוח אל האולפן של אולארצ'יק. כאן הוא מבלה כבר כמעט 20 שנה. כאן נולדים שירים מול הקלידים של הפסנתר שהוא ירש מאביו. "כמה כפיות סוכר?" הוא שואל ומתיישב לנגן "ארץ מלח" לחימום הראיון.
יובל בנאי ומשינה לא הירשו לעצמם להחמיץ הצדעה לאחד והיחיד, בטח לא לאלבום שהראה שלפני 30 שנה חשבנו עוד שיש סיכוי לרוק המקומי. אפילו משינה עורר תקוות שלא הכל כאן אבוד.
הטרמולוס במהדורה מאוחרת של התשעים מבצעת את Silence Is Golden
אמרתי לאבי עברי, שבשמיעה שלישית ורביעית האלבום שלו "אושר בטוח" נשמע אותנטי יותר מאשר בשמיעה ראשונה. שהטונים שלו משדרים אמינות, והטקסטים – סיפור חיים. אבי הגיע אלינו לספר משהו על עצמו על תהליך היצירה, וגם תרם משהו לחימום האווירה על
פורטיס נתן רק דוגמית לכל מי שהגיע להתארח בערב הזה וביצע שירים מהאלבום הפאנק המיתולוגי "פלונטר". גם "משינה" ניסתה לעשות את "רד מעל מסך הטלוויזיה", אבל פורטיס עם הרבה יזע ואנרגיה הוכיח, שעדיין לא נברא הקאבר שיתחרה בגרסה שלו.
זה רגע שלא חוזר בהופעות הרגילות של הראל מויאל – דואט של אב ובן במופע בכורה. למי שלא היה בצוותא ת"א.
ארבע שנים לפני מותו ניגן איסקר פיטרסון את "סושי" בפסטיבל הג'אז של מונטריאל, קנדה, והנה עוד דגומית ליכולותיו של פסנתרן הג'אז.
אחד מ – 18 שירים, כולל להיטי הענק שלה, כולל צרפתית. די.ווי.די שנותן כל מה שרציתם מהמופע של סלין דיון בליטוש מקצועני (צילום, סאונד סראונד – חבל"ז) ועל המופע. הופעה שצולמה כדי לתת כמה שיותר את הדבר האמיתי.
קהל על הרגליים, חגיגות שמתגלגלות עד השורה האחרונה ביציע, כמעט כל שיר המנון לאומי. כזה דבר לא קרה ללהקה מקומית, בטח לא בהיכל התרבות בת"א. וכנסיית השכל – כבשה גם את היעד הזה.
קהל על הרגליים, חגיגות שמתגלגלות עד השורה האחרונה ביציע, כמעט כל שיר המנון לאומי. כזה דבר לא קרה ללהקה מקומית, בטח לא בהיכל התרבות בת"א. וכנסיית השכל – כבשה גם את היעד הזה.
12 שנה חלפו מאז יצא אלבומו האחרון, והנה הגיעה השעה לחדש ולהתחדש: קיבלנו הזמנה לפרזנטציה בקמלוט בהרצליה אולי כדי לקבל תשובה ואולי יותר מאחת. הקרינו את הקליפ החדש, ואחר-כך התחמש רובס בהרכב ועלה לשיר בעצמו: "משהו מתחיל מתגלגל ברחובות/ משהו
עברי לידר הוא מקצוען שאוהב לאתגר את עצמו: ראיתי אותו כבר בערב פסנתר אינטימי, תמצית האנפלאגד, שדווקא הבליט קווי מתאר בשלים ובוגרים, ואחר כך בגני התערוכה בפרוייקט דאנס-רוק אלקטרוני מפואר שהרחיק אותי ממנו. וגם אקוסטי שזה משהו בין ובין, קצת אחרת.
ושוב הוויל.איי.אם. הפעם הוא מתארח אצל גברת פוסיקט דולס (Pussycat Dolls) שמנסה כיוון סולו שונה, סופט ריתם נ' בלוז פופ מידטמפו, וכמה בטוח ללכת על הכוכב מבלאק אייד פיז. מה ששמעתי זה ביונסה לייט. לא משהו שיכנס למאה הקלאסיים של
וויל הולך סולו המקביל לבלאק אייד פיז. שמענו את זה בהופעה שלהם בירושלים. אני לא מת על ראפ-פאנקי רפטטיבי. אז אולי זה מחמם את הדאנספלור. אבל חסר לי משהו. לא גדל משמיעה לשמיעה.
אחד מהרכבי ה-EMO (סגנון רוק המכיל ואריאציות על רוק מיוסיק) המובילים, כותבים דפי היחצנות. אז ככה: אימו שמימו. זה חתיכת להיט פופ רוק. מה זה מקפיץ לי לראש? לינקין פארק? מלודי, קצבי הרמוני. מה שהחבר'ה האלה מחסירים במקוריות הם מפצים
מאחורי הג'ק עומד ג'ק אולסופ, והכל כמו גם הקול – מקורי בהחלט, מעין חצי-שירה, חצי ראפ, משחק מילים אירוני, משהו על מי שהלך רחוק מדי עם הטריפים של החלומות/הצלחה והפך לקורבן התקשורת. פופ קליט, שנון. ג'אסט ג'ק!
למי שחושב שזמרות סול הן בתקופתנו פס יצור – הנה אחת מקורית שמביאה סגנון בלעדי בטון, בהבעה. ג'אזית, בלוזית. מושפעת מהמסורת, מבילי הולידיי של החמישים דרך הסופרימס של השישים.
אם יש פופ דאנס שחימם/מחמם/יחמם את הקלאבים החורף – זה גואטה בשיתוף קוזי הבריטית. דאנס קלאסי. קול דק, מנגינה וקצב מהסוג שאי אפשר ללמוד בשום קורס ליצור להיטים. וזה להיט.
הקול התפנוקי של רובין השבדית, מנגינה שמתפתחת באיזי, לא ממש מתעגלת בהיסטריה, קצב שמייצר מתח. דאנס באיפוק עם נגיעות אלקטרוניות. הרטביט.
בלעז יש לשלאגר כזה מילה – בריליאנט. הברקה. טופ טן. טופ פייב. והיידי מעולם לא נשמעה ככה. סינת-פופ. שיר חרטה על סיום יחסים. שיר שמציב מחדש את את השוגאבייבז על מפת הפופ. The girls are back.
בלדה הורגת ברכותה. שיר אהבה קוטל במבע תשוקתה. אבריל מטפסת בסולם הרגש כדי להגיע לפסגת הדרמה. הפתעה דווקא מדיסק קצבי שהיא מתפוצצת בו על גיטרות.
טשטוש הגבולות בין ריתם נ' בלוז להיפ הופ-ראפ, לא שיר שגרם ללחוץ רפיט בשלט.
נסיכת הבלאק אייד פיז בשיר מאלבומה The Dutchess. שימו לב למעבר מצליל גיטרה אקוסטית לקצב ולשירת נשמה. אבל יותר מזה – כמה עמוקה וכנה הבעתה כאן. מחלקת אנרגיות. איך שהיא מתכנסת בתוך עצמה בסוף השיר. לא חייבים להיות אוהבי הבלאק
