שירים חדשים

באמונתו הגדולה יובל אבידן מרגיש את "אבא", אבל בפנים הוא אינו מרגיש שלם ומתחנן לתשובות לשאלות שמתרוצצות אצלו נונסטופ. יובל הוא המאמין המתוסכל, הממשיך לשאול את אלוהים שאלות, מבטא חוויה אנושית עמוקה של התמודדות עם חוסר וודאות, כאב ואף אי-צדק.

שיר דוד גדסי תוהה ותועה בדרכי אמונתו. מחבר בין לב, נשמה, שירת הבורא ובין הדרך לאהבה (של מישהי). לא מצאתי יד ורגל בטקסט הזה. הוא נשמע לא קוהרנטי בעליל. חבל כי לפי שירתו המסולסלת היפה – זוהי שירת הלב, נוגעת,

תוגת ההזדהות והקרבה מגיעה בלחן תואם. ידיד-נפש, נפגע-נפש? למי מכוון עדן חסון? גם אם המידע הזה נסתר מאיתנו, ברור לפי סולם רגש שירתו, שמניעיו  מגיעים מהזדהות רגשית עמוקה עם מושא שירתו. איך ננתח אותו? מצד אחד הצליח לנצח גם את

מה הביג דיל? אחדים מחברי הטובים הגשימו את מה שטל גבעמיר מדמיינת. בעידן הזה, יש מי שזה כבר אינו דמיון בשבילו  אלא מציאות. לא מעטים מבנינו ובנותינו הטובים התנחלו בתאילנד. אז מה התובנה? כמה נדוש- אבל עדיין עובד בצורה הכי

הקול הילדותי של דרור כהן משדר תסכול אישי וקונפליקט. בעייתה נובעת מהערכה עצמית נמוכה, חוויה מורכבת שמאופיינת בתחושות כמו חוסר ערך, ספק עצמי, ותחושת אי-מסוגלות. אדם שחווה תחושות אלו יכול להרגיש שהוא אינו ראוי להצלחה או לאהבה, או שהוא אינו

החיים לא כמו שהיו פעם, במיוחד עכשיו. "מרסדס בנד" לוקחים את הסיטואציה להתרפקות על עבר. לעיתים העבר נתפס כמוכר, ידוע ונוח. חוויות מוכרות מספקות לנו תחושת ביטחון, בעוד שההווה והעתיד נתפסים כלא ודאיים ולא בטוחים. געגועים לעבר הטוב  מול הווה

מארינה מקסימיליאן קושרת את הציפיה לטוב בחיים שלה עם נס שיקרה לחטופים. אנסה להיכנס לראש שלה: האמונה בנס לא בהכרח שוללת את ההבנה של המציאות כפי שהיא נראית, אלא מבטאת תפיסה שהמציאות עשויה להכיל גם מימדים מעבר למוכר ולנראה. במקרים

דודי לוי קושר בין הקריירה המוזיקלית שלו ובין להקת משינה בשני שירים – האחד קאבר ל"עתיד מתוק" (של משינה) שהוא מבצע יחד עם להקת "בית הבובות" והשני – "הלהקה הקטנה מחולון", פופ נוסטלגי שמחזיר לשנות השמונים, התקופה שבה להקתו (הקטנה

"ציפורלה" שרים על ההתנגשות בין המחאה והחטופים. כל מילות המחאה מתגמדות מול הקריאה הנואשת להחזרת החטופים. החיבור ל"הביתה" עם ירדנה ארזי,  שיר מחאה מאת אהוד מנור, אשר פורסם בקריאה לנסיגת צה"ל מלבנון, נשמע ברירת מחדל מתוך ייאוש, איבוד אמון ותקווה

בן גולן מאוכזב-אהבה עצוב, שהמוסיקה מוציאה אותו לנתיב שמשדר יותר מאשר אור בקצה המנהרה. לחיות בכאב וגעגועים לאהובה שעזבה זו תחושה עמוקה ומכאיבה, שמציפה את הלב ברגשות עזים של חוסר ושל ריקנות. זהו מסע רגשי שמלווה במחשבות מתמידות על מה

למצוא מרפא לכאב ולמצוקה באמצעות אהבה הוא תהליך עמוק ומשמעותי, שבו אהבה — לעצמנו, לאחרים ולעולם סביבנו — יכולה להוות כוח מרפא אדיר. למרות ש"השמיים נופלים", היא אינה נבהלת, לא תשאיר את אהובה  מאחור. "יש צחוק מתגלגל ופתאום/ אפשר שוב

ההתרגשות, התהיות והפחדים של יולדת לפני הלידה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הרגשית המשמעותית והמורכבת הזו. נשים  מוצאות את עצמן מתמודדות עם שאלות כמו איך תהיה חוויית הלידה עצמה, האם התינוק יהיה בריא, איך תשתנה השגרה עם הגעתו של הילד,

מה יותר קריטי בעיניה – ה"קטן" או "הגדול"? מספרים וגדלים מעסיקים את שיר זוארץ, נעה בין אפס לאחד וחצי, בניסיון לספר תסכול מיחסים, שמשמועה היא מבינה שהוא "בודק עם אחרות", ולא מוכנה להסתפק בפרחים. עוד "מכתב" מסוג השירים שהמאוכזב/ת יורד/ת

חוזר אליה "עצב כזה", תחפש "את זה", בכל פעם "זה משתנה".  שאלה לי לדניאל סאן קריאף: מה הזה הזה? הכינוי “זה” מצביע על דבר לא ברור או לא מוגדר. כשנעשה בו שימוש רב בשיר, הוא יוצר תחושה של ערפול ואי-בהירות

אפרת גוש מקוננת את הבקשה הבהולה לחזור הביתה בשירה של יגון. למעשה – מתחננת. מחברת כל מאזין לטראומה שמתרחשת כאן בשנה האחרונה. הזעקה לחזור הביתה היא כאן הרבה יותר קריטית מאשר תחושות של געגוע, שייכות וכמיהה למקום שמסמל בית, בין

אני לוקח את השורה הזו מהשיר: השדה הבוער הלב הזועק שליחים של האל שהפעם שותק ואולי ואלי הפעם תורי אין חלל ריק בין שירי לביני שתיקת האל. המוסיקה הנוגה-ענוגה ריחופית מעבירה זרם מחשבות על רקע הכאוס. הסיטואציה: קבורה של חלל,

קולו כקול של ילד תמים ששר אמת חיים שבין אמונה למציאות עגומה שיש בה שברים, שתפילת חדרי הלב אינה פותרת אותם. הקונפליקט בין אמונה באלוהים לבין משבר אישי הוא נושא מורכב ומשמעותי המעסיק רבים, בעיקר כאשר המשבר  מערער על תפיסות

למאזין הלא מיודע יש  לספק מידע, שהשיר הורכב ממיילים שאסי דיין המנוח שלח למירי מסיקה ואחרות. הטקסטים האלה לא נועדו להלחנה, אבל מסיקה החליטה בכל זאת להתאים  להם מוסיקה. היא שרה אותם בטון רגשי, בלחן שמתפתח לדאנס אלקטרוני. התוצאה היא

. אהבה להורים היא אחד הרגשות הבסיסיים ביותר שיש, אך לעיתים אנחנו חווים תהליך של התפקחות מאוחרת כלפיהם,  במיוחד כאשר אנחנו מתבגרים ומבינים יותר על חייהם, המורכבויות שלהם, והאופן שבו הם השפיעו עלינו. התפקחות מאוחרת יכולה לנבוע מהבנה עמוקה יותר

מעיין ליניק מנסה לגעת בנשמה בשירה ריחופית צנועה, המכילה את העצב והכאב על האובדן ומתכתבת עם תפילה לשינו,  כשברקע סימפול קולו של פייטן תוניסאי (מיכאל סיטבון)  הרעיון לחבר שיר איש לסאונד רוחני נשמע לי יותר כמניפולציית הפקה אקראית. המהות של

סיוון דהן דניאל (27, תושבת צפת) תועה בדרכי הכאוס שמתרחש כבר כשנה במקום בו היא חיה. האירועים הקשים שהתרחשו מאז השבעה באוקטובר יוצרים תחושה של כאוס נפשי וחוסר יציבות. אירועים טראומטיים כאלה מובילים לתחושות של פחד, כאב, חוסר אונים ואובדן

איזו מוסיקה מלחינים לדו-שיח עם הנשמה? האם הנשמה היא ישות עצמאית, שניתן להאניש אותה? אלון עדר שוחח איתה כשהתאים לה לחן שהיה עדיין נטול נשמה, וזוהי התוצאה – חיה ונושמת, רבת נשמה עדינה. באופן כללי, הנשמה נתפסת כמשהו שקשור למהות

את מוסר ההשכל שר אריק סיני בפתיח על מה ש"אדם חכם" אמר לו. אנדרדוג ממשיך בסיפור על עצמו, על הרצון לחיות את החיים, לעשות מה בראש, על רקע עובדה שאנחנו חיים פעם אחת, והעסק בשלב מסוים מסתיים. הבנאדם לא יודע

מה יבוא עלינו? לפי טון השירה של מאיר גרין והמוסקה הקצבית המסולסלת – משהו טוב חייב לבוא אלינו. "כמו רוח שעולה מן המדבר/ כמו שמש שזורחת בשמיים". גרין יודע או חש יותר מכותב שורות אלו למה הוא מתכוון. ברור שמשדובר

על מה השיר? על היחסים בינה ובינו? על בריחה למקום אחר? על עולם שהפך מטורף? על הזמן שטס? מישמש מילולי פרוזאי לא קוהרנטי, ששורבט מאיזשהו זרם מחשבות, מקבל עוצמה במוסיקה ובביצוע  של נוי דקל. דקל מעניקה למילים "תוכן אמוציונאלי" במנעד

תמר טאי עמר, אחת הזמרות המעולות בתחרויות הריאליטי מוסיקה, הלכה לעולמה לפני שנתיים, בגיל 23. היא הייתה בת 16.5 כשהשתתפה ב"דה וויס", ואז כתבתי עליה: "לא הייתה בתולדות תחרויות הריאליטי מוסיקה בישראל מועמדת כל כך צעירה בעלת בגרות, עומק, יושר

את הדמעות שלו ראו, שלה נפלו לרצפה. מי תופר לנועה קירל את השטויות האלו. אה, גם היא נמצאת בקרדיטים של סיעור המוחות המשרבט. שוכנעה ללכת על שיר אהבה שאבדה. מה קרה? לא משהו שצריכים לרוץ לספר לשכנים. לו יש אגו

מה שמזכיר לי שיחה עם המוסכניק  שתיקן לי את הגרוטאה. "מה אתה עוד עושה פה?", הוא שואל ומוציא את הסלולרי להראות תמונות מתאילנד. "תגיע לשם – לא תרצה לחזור". העיניים שלו נצצו. שירי מימון וברי סחרוף חובקים דואט ונוסעים רחוק.

ניסיתי לרדת לעומקו של השיר, או במילים פשוטות – מה רצה להגיד? מילים ומוות ביד הדמעות. סקעת מתייחס ל"כולנו" (שרוטים, בודדים, אבודים, פוחדים להיפגש, חסרי ביטחון) וגם לעצמו (הדובר) כמי שלמד להסתיר הדמעות למשמע צלילים של שירים,  כדי שלא יוכלו