שרון רוזנבאום, מהנבחרת של מירי מסיקה, זמרת שליוותה בעבר את אברהם טל, שרה יחד עם חן כהן את "על הגשר הישן" של צרויה להב ורמי קלינשטיין. הדואט הפרה את שניהם. רוזנבאום שרה נפלא, גרמה לטל להתרגש עד דמעות. אחרי שמסיקה
דו-קרב שהפך לדואט ענוג: גלעד לוי וליאור קקון שרו "באת עם השקט" של דודו טסה. לא היה כאן קרב, אלא שירה של שני זמרים בהתאמה מופלאה, בעיבוד מדויק לשני קולות. כבר בחזרות הם נתנו ביטחון זה לזו. גלעד לוי התחשב
בשלב הזה – בחירת השיר לעיתים קריטית. אתה יכול להיות זמר מעולה. קיבלת שיר שאינו מתאים לקווי המתאר הסגנוניים שלך כזמר – אכלת אותה. אביב גפן לא יאשר לספיר עמר לבחור שיר של ביונסה ("לא עוברת אצלי") ויעדיף עבורה שיר שלו,
מירי מסיקה צורחת על אביב גפן ללחוץ. הוא נשאר אדיש. יש מקרים שהוא מודה בטעות. הרי הוא מחפש ביצוע לא כוחני, בלי Power כפי שהוא מנסח זאת. שוהם טפיארו בת 24 שרה גרסה מאוד מיוחדת ל"געגוע" של יהודית רביץ. ביצוע
יש לי רעיון: לשלוח מסלסל בדם לאירוויזיון. זה יכול להיות חידוש מרענן בשוק המוסיקלי המשותף/ גימיק מקורי תוצרת ישראל. עזבו אתכם מרוק. יד על הלב: אנחנו מעצמת סלסולים. לרוקרים אין מה לחפש כאן. קחו את שמרית בלומנפלד שעשתה את Highway
שוב מיהרה מירי מסיקה אל מאחורי הקלעים כדי להתנצל על כך שלא הסתובבה. היא הייתה בטוחה שיאנה אספרנטה מורלס מירבל ששרה "קיסז קיסז קיסז", ילידת קובה היא "כושית ענקית", וכשהציצה מעבר לכתפיה הבינה, כי הקול הגדול יצא מפיה של בחורה
מתאים לתוכנית מוסיקה ריאליטי, שהשופטים ירוצו נקופי מצפון לחבק את מי שלא הסתובבו אליו. לאביב גפן זה לא קרה, אבל כל האחרים כבר קמו מכיסאותיהם וניגשו אל מאחורי הקלעים להתנצל, לנחם ולעודד. זה חלק מהדרמה של התוכנית, והשופטים מעודדים ע"י
קול אופראי גבוה מדי לטעמו של אביב גפן במקרה של הדר עטרי. לאברהם טל קשה לשפוט "שיר טחון מדי" כמו Sweet Child O' Mine ששרה אנסטסיה בוטארה. אז מה עומד למבחן? השיר, הקול, הפרשנות? גפן טוען, שהוא מצפה להרבה יותר מ"ביצוע
הקאבר של הסיבוב הזה: נעמי ביטון – Sorry Seem To Be The Hardest Word של אלטון ג'ון. מהו קאבר טוב? שהשיר כמו נולד מחדש. אביב גפן אבחן נכון ומקצועי את הניואנסים של ביטון, את היכולת שלה לעבור מנמוכים לגבוהים, לשיר
ניר מנשה בן שש עשרה וחצי ממודיעין שר את "נגמר" של עידן עמדי בעידון יפה. שלומי שבת התפתל. רצה להסתובב ונעצר. כמעט ולחץ – וקפא. מה קרה, שלומי? הרי בעצמך אמרת שהנער הזה שר "יפה כל כך?" חשת שזה לו
עומד בחור על הבמה, אחרי ששר יפה את "אהבת נעורי" של שלום חנוך, ומקשיב לוויכוח בין אביב גפן לאברהם טל. טל טען, כי חלק מהסיבה, שהוא הגיע לדה וויס היתה "לעשות גישור בין עולמות", סוג של "שלום" בין "מזרחיים" ו"אשכנזים". אביב
נושא הדיון העמוק בין השופטים היה על "טיסה 5325" של משה פרץ בביצוע ג'אק טארב. אביב גפן ירד על השיר – "עושה עוול למוסיקה המזרחית". מירי מסיקה טענה בצדק: "זו אינה מוסיקה מזרחית. זו מוסיקת רחוב שרוקדים אותה. פופ טהור" (רחוב
אתחיל בהערה לשופט החדש בדה וויס 4. אברהם טל שומע ביצוע מיוחד של אפיק איובי מאילת לשירו "הימים עוברים". הוא מתחבט קשה ולא מסתובב. טל יודע שמירי מסיקה טועה, כשהיא אומרת לו – "הוא רצה להישמע כמו אברהם טל", כי
נצחונו של אלקנה מרציאנו הוא ניצחונה של מוזיקת המיינסטרים הים תיכונית, תרצו – מוסיקת החאפלות המזרחית המקומית. השיר – "רצתי אחרייך" הוא מסוג שירי הגברים הבוכים בלילה, שעושים שמח בחתונות. ההתבכיינות הולכת ככה: "אני רצתי אחריך / וביקשתי גם את
שלומי שבת נראה כמי שחרב עליו עולמו. מה קרה? שבת נשאר ללא מתמודדים. רומה עמר וירדן פרץ הודחו. עד כדי כך קריטי? כולה משחק טלוויזיה. לשבת יש לב גדול, הוא התרגל לניצחונות גדולים עם המתמודדים שלו בעונות הקודמות. אחרי העבודה
שיראל ביתן הולכת הביתה אחרי הסולו הטוב ביותר שלה בדה וויס. היא שרה Avec Le Temps – "עם הזמן" של ליאו פרה בשפתה (צרפתית) באופן מושלם. הקהל החליט לפי דיווח התוצאות של המנחה, מיכאל אלוני, להשאיר את ניב דמירל, שהתחרה
אוהד ריין עוזב את דה וויס לא בגלל שהוא לא שר שיר על אמא. ריין ביקש לפרוש, אחרי שהרגיש, שמיצה את עצמו. אביב גפן, האב התומך והמעודד הראשי, קיבל את בקשתו ושחרר את בן החסות. בתוכנית יגידו שזוהי הצבעת הקהל. יגידו.
"אנפלאגד" היא מילת הקסם בניסיון לגוון את התוכנית, שמסרבת להסתיים. המנחה מיכאל אלוני התרגש מהכלים האתניים, כאילו התוכנית נערכת בשבדיה ולא במדינה ים תיכונית. שרית הגדירה – "ערב מוסיקלי, אינטימי וחם". את ה"אינטימי וחם" היא החליפה בכעס מופגן, כאשר היא
הקדשת דה וויס בשלבים האלה לאריק איינשטיין היא יותר גימיק פופוליסטי מאשר תרומה איכותית לתוכנית. מה לחבורה הזו ולשירי אריק איינשטיין? הם בטח לא "גדלו עליהם". רובם אף לא ממש מכירים את השירים. אין להם יחס רגשי שלא לדבר על
השלב שאמור להיות מהמותחים והדרמטיים בתחרות – עובר בעצלתיים, שלא לומר מעייף. הסיבה: ההכרעה עוברת לקהל. המנטורים חדלים לקבוע. הכל כמעט דבש. משתפכים כאילו קיבלו הוראה מלמעלה. מפסיקים כמעט לחלוטין בביקורת. בעיקר – מפרגנים. כמעט הכל נפלא. אפילו מאביב גפן
האם אוהד ריין הוא שחקן חיזוק קנוי של דה וויס ישראל בתיווכו של הסוכן אביב גפן, מי שהדרך שלו לגמר סלולה ללא עוררין? לא יודע מה אומרים חוקי התוכנית, אבל ריין הגיע בלבוש סרג'נט פפר עם להיט פופ גדול באירופה שנקרא
הביצועים של הערב: טליה לונדונר עם Lost Cause של בק. זהו קאבר שעליו זוכים בדה-וויס. זו אינטרפרטציה, הגשה אישית. זו אמנות המוסיקה. כינרת הנדלס – Blue Jeans בגרסה ללא רגשי נחיתות מול לנה דל ריי, המהוקצעת והטובה ביותר שלה בתחרות. אבל
בואו נכריז פעם שנייה: והזוכה בדה-וויס השנה היא תמר עמר בת שש עשרה וחצי. נכון: לא הייתה בתולדות תחרויות הריאליטי מוסיקה בישראל מועמדת כל כך צעירה בעלת בגרות, עומק, יושר אומנותי כמו עמר. תמר עמר שרה "אילו יכולתי" (אהוד מנור-
שרית חדד הדיחה את אלון חודפי, ששר גרסה מצוינת ל"ילדונת" המוכר מעוזי פוקס. זוהי דוגמא איך סלסולים נכונים ושירה מדויקת מאירים שיר באור חדש. אם מדברים במונחים של "הז'אנר" – חודפי הוא זמר טוב יותר מאשר אלקנה מרציאנו, שגרסתו ל
מדוע לא הציע במאי המופע, עוזי מורג, מגפון ללבלי גורן ולרומה עמר כמו שהוא דרש מדניס סקורפיץ', ששרה Do I Wanna Know של הארקטיק מאנקיז? מורג אמר לסקורפיץ' – "השיר דורש ממך משהו גדול-מן-החיים". לכן המגפון. סקורפיץ' הרגישה כמו מציל
המנצחת בדה-וויס ישראל 3 בשלב הזה היא תמר עמר. רק בת 16, אבל כמו שהיא שרה Retrograde של ג'יימס בלייק בשלב הראשון של "ההופעות החיות" – היא הזמרת האולטימטיבית של התחרות. בגרות נדירה. בחירה מדויקת של שיר. מקצוענות. טונים בשלים.
מוש בן ארי התחנן בפני אביב גפן להעלות את עמית עמוס להופעות החיות בקרב נגד ג'סיקה כץ. "גמרת אותי עם השקט והעומק שלך" אמר על הביצוע של "לא אומרת כלום". שלומי ברכה המנטור אמר, כי היא משדרת רגש ועומק ברמה מאוד
מרכיבים את נבחרת ההופעות החיות. משלוש יוצא (ת) אחד (אחת), שעובר ללא קרב לשלב הבא. תלת קרב? למעשה ממשיכים בדו-קרב. חוקי המשחק מחסלים טובים וטובים מאוד. החלטות המנטורים לא תמיד משכנעות, אבל מי מחפש צדק בתחרות הזו. לשרית חדד: ספיר פוקס
בחירה בין שני מתמודדים כמעט שווים לא יוצרת מתח של ממש. ההחלטות של המנטורים מתקבלות כמעט באן-דן-דינו, לעיתים נשמעות אקראיות, שרירותיות ולא מקצועיות. מנצחים לא בנקודות, שלא לדבר על נוק-אאוט. הקרב נועד מראש להיות "אכזרי", גדלדיאטורי, לצורך העצמת הרייטינג. אבל
במלחמה כמו במלחמה, שופכים דם. אביב גפן מרגיש בתוך מלחמה על איכות הזמר של הדור הבא, ולא איכפת לו לירות כדי להרוג. מפיקי התוכנית אוהבים את ה"באטל" Battle – שלו. זו מילה שאביב עצמו משתמש בה. על ההתמודדות בין ג'וש
