לא צריכים עוד עוד אלבום כדי לקבל את כישוריה וטווח הקול של פינק (Alecia Moore).  גם באלבום הזה מתברר: היא אחת הזמרות המשובחות בפופ. תקשיבו לטון שלה ב- Walk Me Home פחות שירים כמו 'Get the party started'. להיט העבר. בשיר הזה פינק שרה בליווי קצב כבד וצליל של גיטרה אקוסטית:  "יש משהו בדרך שבה אתה מגלגל את העיניים/ שמחזיר אותי לזמן טוב יותר" ו"לווה אותי הביתה באישון לילה/ אני לא יכולה להיות לבד עם כל מה שעולה על דעתי/ אז תגיד שאתה תישאר איתי הלילה/ כי  כל כך הרבה רע קורה בחוץ". השיר מציג אותה במיטבה בהבעה דרמטית, במנגינה אולטימטיבית.
Hustle שפותח את האלבום מגובה בפופ אפביט. היא שרה בתוקף כי היא עמידה בפני לחצים. כאן היא נשמעת  זמרת Soul ממדרגה ראשונה, מחוברת לשירת הכנסיה של האפרו-אמריקנים, בקצב, בזעקה, בהרמוניות הקוליות. פינק סיפרה כי היא חיה את חייה בנתיב המהיר, I live my life like a bullet in a gun, מחפשת אהבה אבל אין לה זמן  לבלגנים. אל תנסו ללחוץ עליה, לעבוד עליה. "דונט פאק וויז מי" היא מזמרת בנחישות ממוקדת.
פינק אינה משתנה היא נשמעת כמו בשירים הישנים שלה, אבל בזה כוחה וייחודה. מי שישמע אצלה משהו מביונסה – לא אתעמת איתו, אבל היא עדיין לא מגיעה לשם. 
פינק בחרה דואטים משובחים כמו עם קאליד בשיר הנושא Hurts 2B Human, כריס סטפלטון ב – Love Me Anyway. הפקת ההאוס של Can We Pretend עם קאש קאש המכוונת ביעילות לרחבות. בשיר הלפני האחרון, Circle Game פינק מתעמתת עם אהבה ואובדנה , מתארת מה המשמעות לגדול ולהפוך מה זה אומר לגדול ולהיות הדמות של ההורה , שהיא תמיד חיפשה. זה אחד השירים היותר בוגרים- ב Hurts 2B Human. פינק אינה מתיימרת להגיע לאלבום שכולו שירי עומק כאלה של דם, יזע ודמעות, אבל יופי ועוצמה בעקביות הלט יומרנית שלה בבעיקר בבלדות רגש מצוינות,  המוגשות בקול ייחודי ורב עוצמה.