לירון לב מתרפק בסופרלטיב על מי ש"יש לו העינים הכי יפות בעיר", נזכר בימים שהיו "בורחים אל הספסל בגן" ו"הייתי מנגן לו שירים שאהב". דרכיהם הובילו למקומות שונים. החבר חיפש וחיפש והתהפך עולמו. עכשיו על ספסל בעיר העתיקה הוא פוגש אותו, פאות ארוכות, מגבעת שחורה. מה שנותר – העינים, החיוך. אין במפגש קונפליקט אלא געגוע ומבע מחויך שמזמין לתפילת נעילה.
המוסיקה היא שהופכת את הגעגוע לכואב, מעניקה לקשר בינו ובין החבר עוצמות אישיות עמוקות יותר מאשר בטקסט שחור על לבן. מצלילי גיטרה אקוסטית בעלי גוון פולקי רך, מקבל השיר ממד מלודרמטי בשירה כואבת, בצירוף קולות, בהדגשת קצב תופים, בסערת רוחות כאילו האירועים שעבר החבר הם חלק משמעותי בחייו של הדובר בשיר. יש כאן מידה של דיספרופורציה בהזדהות עם הסיפור, כאילו החיפוש אחרי תשובה היא העניין שמשפיע גם על הדובר, ולא רק ההתרפקות על החברות. זה נשמע לי לא קוהרנטי. רק לקראת סיום השיר חוזר לירון לב לנימה רכה-מפויסת יותר של מביט-מתגעגע, ודווקא ה"שקט" שבשירה נשמע אמין יותר.
יש לו את העיניים הכי יפות בעיר/ וחיוך רחב שממיס כל לבב
אין בר או מועדון שהוא לא מכיר/ מכולם הוא סחב מעריצים
שדלקו אחריו
והוא דפק על דלתות עליונות/ והוא דפק על דלתות תחתונות
ולא היתה תשובה/ והוא דפק על דלתות עליונות
והוא דפק על דלתות תחתונות/ מה יהיה הסוף איתך ?
עיניים שלי…
נזכר איך היינו בורחים אל הספסל בגן/ והייתי מנגן לו, שירים שאהב
ועכשיו על ספסל בעיר העתיקה/ מחכה לו מחוץ לישיבת הרב
עוד דלוק אחריו
והוא דפק על דלתות עליונות/ ודפק דלתות תחתונות
ולא היתה תשובה/ מסתובב בסמטאות/ עברתי רק כדי לראות
מה יהיה הסוף איתך / עיניים שלי…
והוא דפק על דלתות עליונות/ ודפק על דלתות תחתונות/ ולא היתה תשובה
בדרכים הנסתרות/ הסמטאות הפכו צרות/ פתאום הדלת נפתחה
ואני עומד מולך
יש לו את העיניים הכי יפות בעיר/ פאות ארוכות , מגבעת שחורה
ואת אותו החיוך שמזמין אותי. לסיבוב אחרון. תפילת נעילה…
