עידן רייכל ביקש לפתוח חלונות ולהצטרף אליו בשירה. כדי לבדוק שלא מדובר בהזיה, יצאתי למרפסת. שום חלון לא נפתח. אולי החשש בעקבות מסע ההפחדות השאיר אנשים בבידוד בסלון. אולי מוקדם מדי לחגוג בימי קורונה. נכבוש קודם את הסופרמרקטים, ואחר כך נשיר על המרפסות.
רייכל מיהר לאמץ את המודל האיטלקי בשידור טלוויזיוני חי, אבל כנראה לא צפה, שאין עדיין טמפרמנט קולקטיבי מהסוג האיטלקי לשיר אופרות על המרפסת. אצלנו שירה זו התכנסות המונית דביקה צמודת כתפיים עם שירונים ביד וגרונות ניחרים מרוב זמר. עידן רייכל, סולו בזאפה ליד הפסנתר לא נשמע שרהל'ה שרון החדש. עם כל הרצון לפזר אווירת קונצנזוס של אחדות דרך המסך – שירת יחדיו לא היתה כאן. טלוויזיה, כנראה, אינה תחליף לאינטרקציה ישראלית באולמות גם בימי קורונה. אולי הגיע זמן גם לפסק זמן בשירת היחדיו.
מישהו אמר ריסטארט?
