לזמרות יש תמיד יותר סיכוי לאוסף. גברים זמרים – כמעט לעולם לא. נשים שנות השישים-שבעים, יצגו מהפיכה. סינגר סונגרייטריות ששרו את עצמן.הן לא הוכתבו על-ידי גברים רדופי ממון. שירים שקטים ומחניפים? בטח, בטח. ג’ניס איאן נמצאת כאן עם "אט סוונטין"
משבי רוח נוסטלגיים חמים נושבים מרחבות הריקודים של השישים. שבי ירושלמי ואבי קונייבסקי, שאספו וערכו, נצמדים בסלואו מחץ לשנים ההן, ויוצאים בריקודים הסלוניים של הצ’ה-צ’ה-צ’ה, הטנגו, הפסדובלה, הואלס, הרומבה, הצ’רלסטון, הסלואו. העורכים מדברים על הוריהם, שסובבו את הוינילים עם החור
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. פינה חמה. אוסף נעימות שרבות מהן נושאות מזכרת שיצא ב-1995. התוכנית – "הליכה בחלום" של רשת ג'. האוסף המשולש התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק מטעם חברת
בוסה נובה היא כמו סטנדרטס בג’אז. תמיד מוצאים עוד וריאציה. אנחנו באוסף שערך מרקוס ואלה האגדי, שגם משתתף. פעם היו קוראים לקולקציה בפשטות "סיפורה של הבוסה". היום זה "צ’יל ברזיל". שום קשר בין השם האופנתי לאוסף עצמו. טום ג’ובים שר
לא יתכן ג’אז בלי טנור, אלט, סופרן. גם בריטון. הסקסופון הוא הכלי המזוהה ביותר עם ג'אז. הצליל החם שלו הוא הקרוב ביותר לקול האנושי. זו הסיבה שהוא מתפקד למטרות רבות – כמוביל של הרכב, גם ליווי של זמרים. הסקסופון אהוב
לעולם אתגעגע לצליל של סיימון וגרפונקל, השניים שהכירו בעממי בניו-יורק וצמחו להיות צמד הפולק האולטימטיבי של הפופ. אני ב-Essential, לא רק כדי להתרפק על ההרמוניה הקסומה ששומעים ב"צלילי השקט" או ב – Scarborough Fair, גם בשירים פחות מוכרים כמו Bleecker Street.
אכן זהו האוסף האולטימטיבי של בילי ג'ואל – נפרש ב-36 שירים מתחילת ה-70 (האלבום – 'River of Dreams') ועד אמצע ה-90. האוסף מכיל כל שלאגר מ"ג'אסט דה וויי יו אר", "מיי לייף", "פיאנו מן" "אינוסנט מן" ועד "ניו יורק סטייט אופ
דיסקו של גלוריה גיינור עם "איי וויל סרבייב" (I'll Survive) – עדיין מעורר ומחמם לב. מחזיר לשבעים. הוי, השבעים. הגניחות של Baccara עדיין באות בחשבון. Listen I Can Boogie. זוכרים? איך המבטא הזר הספרדי הזה נשמע? דונה סאמר מלהיטה עם ה"הוט סטאף" שלה. איפה אנחנו במסיבת דיסקו, שנות
43 השירים שעברו עריכה דיגיטלית הם רטרוספקטיבה ממצה של מי שכונתה "קווין אופ דה סול". ,אני מקשיב ל"אמור תפילה קטנה", "שלשלת שוטים", "מרגישה כאשה טבעית". ואני מתרגש מחדש מ"עד שחזרת", גירסתה לשיר של סטיווי וונדר. אריתה פרנקלין היא באמת מהסוג
להקת הרוק האנגלית Roxy Music הוקמה על ידי הסולן בריאן פרי והבסיסט גרהאם סימפסון בשנת 1970. הם גייסו את נגן הסקסופון והאבוב אנדי מאקיי ואת נגן הסינת' בריאן אינו Eno (ש"טיפל" בכלי הנגנים האחרים באמצעות הסינת' שלו). המתופף פול תומפסון
העשורים הקודמים הם תירוצים לאוספים חדשים. תנו לאילן בן-שחר עשור-תירוץ והוא יעשה לכם אוסף. הפעם – סלואים (*) שהרטיטו את הלבבות ברחבות הריקודים בשבעים ובשמונים. אל תחפשו כאן תובנות, אם כי השבעים שמונים כבר בהחלט חתיכת נוסטלגיה. כשאני שומע את
לא סופרים כמה אוספים של פרנק סינטרה יצאו. פשוט מוציאים עוד אחד. יש ביקוש. יש רכישה מוגברת של תקליטיו בעידן שהעסקים האלה נמצאים בקריסה. ליתר ביטחון קוראים לאוסף, "הטובים ביותר של הטובים היותר". לא את השירים מחפשים אצל פרנק סינטרה,
גל חדש New wave הוא ז'אנר מוזיקה המוגדר באופן רופף, קטגוריה של מוזיקה פופולרית המשתרעת על פני סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. שהופיעה לאחר הפאנק רוק. "גל חדש" הוא מונח גג הכולל סגנונות מוזיקה פופולריים רבים של התקופה, כולל
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי", התרפק אריק איינשטיין ב"יכול להיות שזה נגמר". אכן זה נגמר, אבל האוסף הזה הוא הזדמנות להתרפק ולחזור לימים לפני שזה נגמר. טיבה של מוסיקה קלאסית שלעולם אינה נגמרת.
את האוסף הזה לא תשיגו בשום מקום. הסיבה הפשוטה: חדלו לייצר אותו. כיוון שהוא אוסף של חברה ישראלית, הסיכוי לאתרו נמוך עוד יותר. זה כנראה גורלם של אוספים מצוינים רבים שהוטבעו בישראל. הם אינם קיימים עוד למכירה. שירים מסרטים –
אם מוזיקה היא השפה האוניברסלית, אז הרגאיי הוא הניב המדובר ביותר שלה. הדשדוש הבלתי ניתן לעמוד בפניו וקווי הבס המקפצים 'הרוויחו' מעריצים ברחבי העולם, ואין כמעט פינה על פני כדור הארץ שלא הושפעה מסגנון המוזיקה הג'מייקני הזה. הקצב המסונכרן של
שנדבר על להיטים? יש להקות שהתמזל מזלן וזכו ללהיט אחד גדול. יש להקות שהלהיטים שלהן התפוגגו במשך הזמן, ולא שמעת עליהן פרט לקאמבקים והופעות נוסטלגיה. הבי-ג'יז היא מאותן להקות שהלהיטים השאירו אותה להקה לנצח, ממש כמו הביטלס. Timeless: The All-Time
דובי לנץ ומאשה אובסישר לקחו קו מלו-ידידותי ומחניף. שני הפותחים "אקווה דה בבר" עם אסטרוד ג’ילברטו וג’ובים ו"קומו א דורו טראבלאר" עם טוקינו ווינשיוס דה מוראס דווקא נורא צפויים. חיפשתי כאלה שעדיין מעוררים ריגוש ראשוני או מחודש. ג’ורג בן בחיספוס
החלק האחרון של סדרת הסיקסטיז של חברת "הליקון" בעריכת צ'רלי סלומון מקבץ להיטים מעידן הפסיכודליה בפופ, אחת התקופות היותר אטרקטיביות בשנות השישים של המאה הקודמת. פופ פסיכדלי (או אסיד פופ) היא מוזיקה המכילה מאפיינים מוזיקליים הקשורים למוזיקה פסיכדלית. האלמנטים שהתפתחו
"רגעי קסם" היתה מהתוכניות המובילות של רשת ב' הרדיו של פעם עסק הרבה בנוסטלגיה. על האוסף הזה שיצא ב-1992 חתום גלעד בן ש"ך. את התוכנית עצמה ייסד אפרים וייל בראשית שנות ה-80. אחריו באו אמיתי נאמן, עליזה דישטניק, חיה זל
אוסף הרוק האלטרנטיבי נקרא על שם Glory Box של פורטיסהד (בתמונה למעלה) מהאלבום Dummy משנת 1994. "קופסת תהילה" הוא כינוי אוסטרלי לרהיט שבו נשים מאחסנות בגדים ופריטים אחרים לקראת נישואין. השיר עוסק באישה מתוסכלת מאהבה שמוכנה לוותר על מערכת היחסים
קול רעם מתגלגל מלווה בפתיחה את גרסת א-הא ל – Crying In The Rain, הרומנטיקה של תחילת השישים. זה היה השיר הראשון של האברלי ברדרס. על השאלה איך מרגיש לילה גשום בג'ורג'יה, רנדי קרופורד משיבה בשיר יפהפה המדבר על מציאת מקום
רובי וויליאמס הפך לכוכב פופ בינלאומי בגיל 16 עם Take That. הוא היה יכול בקלות להמשיך בקו הפופי הנחמד והנקי הזה, אבל לימים התברר כי לכוכב הצעיר יש תוכניות הרבה יותר רציניות מאשר להישאר "להקת בנים". הנער כבר בן 47,
מה זה ה"זה" הזה שקוראים לו אהבה? תביטו ברשימה מטה. טוב משמע אוזניים. טוב מפעם הלב. "More Than Words" הפותח הוא שיר של להקת Extreme, שיצא כרצועה חמישית וכסינגל שלישי מאלבומם השני, Pornograffitti , במרץ 1991. זוהי בלדה שנבנתה סביב
אם רטרו, זה אחד האוספים היותר מוצדקים. חמישים וכמה שנים אחרי ש-WAR נולדה (1969, לונג ביץ’ קליפורניה) , רובו של האוסף הכפול הזה נשמע פריך, אנרגתי ועסיסי, כאילו יצא עכשיו חם מהתנור. War הייתה אחת מהמופעים הפופולריים ביותר בשנות ה-70,
מה זה רגאיי לטיני? רגאיי הוא רגאיי הוא רגאיי., וגם אחרי ששמעתי את "מוצ'אצ'יטו בומבו אינפיירנו", "מאקאסו", "רדיו מאלנגה" מספרד, לוס קפרס מארגנטינה, "גונדואנה" מצ'ילי, לא בטוח שאני מוכן לאבחן מהו רגאיי לטיני. מה שבטוח: רוחו של בוב מארלי ממשיכה
האוסף הזה עושה חשק לרוץ להופעה. המנגינות והקצב מיצרים וייב סוחף. בשוני חגגו איתם פופ ישראלי במיטבו. בוטנר וילדי החוץ הם מיינסטרים פופ אופ דה טופ. זה בסדר. זה אפילו מענג להצטרפות בשירת יחדיו. עילי בוטנר כותב נפלא. גם נורית גלרון, ריטה,
כמו ב"מנהרות הזמן" הקודמים, מדובר בשם סתמי שלא אומר שומדבר לגבי המוטו של האוסף המתבסס על תוכנית רדיו של ירון אשבל. יכול להיות שקיים איזשהו ביקוש מהעבר שאשבל ופונוקול עלו עליו, אבל אם מחפשים מוטו אז הוא: איך לייצר תמהיל קצבי מתקתק
תלוי בני כמה אתם. יש שירים שמורחים מחדש: Surrender למשל. זה אחד מהחמישים. "איטס נאו אור נוור" ממשיך להמיס. אלביס היה רוקר, היה קאונטרי, היה גוספל, אלביס היה גם זמר בלדות מרגש, מה שנקרא "בלדיר" בדם. הרי אי אפשר לדבר על אלביס
כששומעים את "כלניות" המיתולוגי במקצב הבוסה הקליל ובקולה הריחופי של יעל קראוס (משהו בין אפרת גוש למארינה) – עולה שאלה אחת: איך לא חשבו על זה קודם. העיבוד של מיכאל פרוסט מתנה אהבים מחודשים עם הקלאסיקה הישראלית הזו, שהתקבעה לה
