על האלבום הכפול מתנוסס השם "מילים, לחן, גיטרות: עילי בוטנר". אז נכון: יש כאן 20 להיטים בדיסק הראשון ועוד 15 מהופעה חיה שלו ושל "ילדי החוץ", אבל אחרי עשר שנות פעילות אינטנסיביות, יכול עילי בוטנר להרגיע. הוא כבר מוכר וחביב,
קיצור הפרקים הקודמים: בעקבות דליפה של גרסאות דמו לא גמורות מהאלבום, שיחררה מדונה את תשעת השירים הראשונים מהאלבום למכירה מוקדמת באיי-טיונס. כל מי שהזמין את האלבום, קיבל אוטומטית את תשעת השירים, ביניהם את הסינגל Living For Love. האלבום (הפיזי), שאני
תשובה על השאלה מהו "שקט אמיתי" נבקש מכותב המילים שחר אריאל. את התשובה הרגשית נקבל משלומית אהרון ששרה על אי רצונה ב"שקט אמיתי" – "כשאני איתך הכל נהיה סערה/ אתה כמו תלתל כמו טיפות הטל/ נוסק שוב על גל".אחד השירים
מיקה קרני מבקשת שביל. שיתנו לה שביל. מחפשת נקודת התחלה חדשה. בשיר הפותח המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון – יסוד החופש
טריסטאן, המפיק האלקטרוני הצרפתי, הוא הבוחש במרקחת ההאוז האקלקטית הזו. חגיגת מקלדות מוסיקליות. צלילי גיטרות אקוסטיות בהירים. קו בס שיזיז את כף הרגל בלי להשתולל. קצב ידידותי למשתמש. ג'אז-פאנק-סול-בלוז פוגש אלקטרו. מעין אווירה אסתטית-מסתורית נוגעת, לוטפת, רילקסית, לא תמיד מגעת-מחלחלת.
הדרך הביתה של תמר גלעדי רצופה געגועים עמוקים לתום, לראשוניות לאיזושהי אמת שקיימת בעמקי התודעה. לאהבה במתכונתה הראשונית. היא מתחילה בעצב עמוק – געגוע לאימא. השירה העדינה מעצימה את התחושה. גלעדי מספרת את עצמה בלי רגשנות מופרזת, ונשמעת מאוד אמינה.
מהי אהבה? תלוי את מי אתם שואלים. תלוי כמה תשובות תקבלו. תלוי באיזה מצב רוח נמצא המשיב. תלוי למי מופנית האהבה. לעברי לידר יש כמה תשובות. יש לו, למשל, שיר אהבה לילד העתידי שלו, שהוא מן הסתם בבואה של עברי לידר
"My Tunnels Are Long and Dark These Days" הצליל בפתיחת השיר מפתיע. לא שמעתי אצל אסף אבידן עיבוד כזה, כאילו חלק מפס קול של סרט ג'יימס בונד שנות השישים. אני מצטרף אליו למנהרותיו הארוכות והאפלות, מנסה לגעת במה שעובר עליו. זה
נתחיל מהסוף. זה הולך ככה: "תודה לאל יומם וליל/ שאני בת ישראל/ בת של מלך המלכים/ הילדה של אלוקים". המוסיקה דאנס לרחבות. יאללה בכפיים. עיבוד מזיז של דודו קמה. שרית חדד חוגגת על אלוקים בשיר געגועים למסורת של בית ההורים.
שלומה כבר יותר טוב. לפי "הלב הזה המשומש". אין כאן שמחה. יש אנחת הקלה נוגה. המלודיה קסומה. קולה הגבוה אומר אמת. שיר פותח באלבום החדש של איה כורם, שיוצא אחרי מאבק בן שש שנים להשתחררות מחוזה משעבד, בהפקה מוזיקלית שלה
תקראו את ההקדמה של יובל בנאי בפתח חוברת הדיסק. היא כנה, מעניינת. מרתקת. מספרת את סיפורו החל משנות השבעים בשורות קצרות, זרם תודעה שמכיל כמעט כל מה שהוא יובל בנאי. החיפושים, האהבות המוסיקליות, ההצלחות, הכישלונות, המאוויים, התסכולים, המשברים. אחד הסיפורים:
עוד נחשוב שהכי ישראלי היום זה "התקווה 6", שפעם הייתה הדבר הלוקאלי הכי קרוב לקינגסטון ג'מייקה עם כל הדאווין של הרסטפארי והבבילון. "הכי ישראלי" (השיר) מקרב לאולם החתונות המקומי – אפרו-מזרחי-חסידי עם הרבה טחינה וקצת חריף. תשירו ותזוזו איתם על
בהזמנה נכתב "אירוע פרטי סגור לתקשורת,לקולגות ומקורבים במועדון רידינג בנמל ת"א". אחרי כשעה וחצי המתנה, הבנתי כי הוא סגור לסלבריטאי ביצת הז'אנר ("קולגות ומקורבים" ) .שני די ג'אים הרעישו עולמות כאילו אנחנו בחתונה ישראלית עם מיני מיקסים של שרית חדד
בשבת אחת מחורבנת הוא מציע להיפרד, כי נמאס לו ממנה. "את תלכי ממני, אני אהיה הרוס, אחר כך בסדר/ ארוץ לאורך הים/אולי אביא כלב". יונתן לוינטל מציע מתכון להיפרדות. יש לו קול נמוך, שאינו מתאמץ להיות "זמר", מה שמסייע לחזק
"כל הזמן אנחנו שוכחים", שרה דניאלה ספקטור. אנחנו, אם לשחרר צפירת הרגעה, לא שכחנו. מה הם חמש שנים מאז ראינו אותה בתיאטרון תמונע בתוך הזמן הגדול. באלבום החדש, "כל הדברים היפים" דניאלה ספקטור שרה על הזמן הגדול, למעשה – על השכחה
עכשיו הם שלישיה. הצליל? אין מהפכות. עדיין להקת בנים מלוטשת. יש הצדעה לימי הבראשית של ההרכב וגם התחדשות בעזרת מפיקי צמרת. These Days בהפקת גרי קריסטין (לנה דל ריי) הוא דוגמא. פופ ידידותי מאוד. השיר הזה מראה צבע אחד באלבום.
נוסטלגיה כסגנון. תקשיבו ל – She & Him, הזמרת/ שחקנית זואי דנשל ולזמר-שחקן יוצר מ. וורד. אלבומם החמישי הוא הגשה מסוגננת בטעם הישן של סטנדרטים מספר השירים האמריקני הגדול. שירים משנות השלושים ועד החמישים. אל תוציא ישן מפני חדש, ובכל
"בראשית ברא אלוהים אותך ואת התנ"ך ואת האהבה", שר ישי לוי באלבומו החדש לאהובה. את ה"חוכמה" הזו של נורית בת שחר צפריר (שניסתה טקסט אהבה בהשראת דימויי שיר השירים) בלחנו של רמי קליינשטיין, לקח המעבד יעקב למאי לאולם השמחות הים-תיכוני.
הגם שזה אינו פסקול טיפוסי, הוא נוצר לסדרה בת 8 פרקים שסולן פו פייטרס, דייב גרול ביים עבור HBO (רשת הכבלים האמריקאית), המתוארת על ידיו כ"מכתב אהבה להיסטוריה של המוסיקה האמריקנית". הלהקה הקליטה שיר אחד בכל אחת מ-8 ערים, בהם
"מים, אוויר, אדמה ואש" – שם יומרני מעורר ציפיות למשהו דרמטי, אבל אחרי 11 שירים אפשר להפעיל צפירת הרגעה. שום דבר מחולל סערות אינו מתרחש במוסיקה של יוני פוליקר. בשיר הנ"ל, פוליקר מסמן מטרה צנועה – "מה שביקשתי שיהיה לנו
אחרי ארתה פרנקלין, מגיע גם אלבום הקאברים של אנני לנוקס. האם זהו סוג של תהליך אבולוציוני שעוברים הזמרים הגדולים (ראו רוד סטיוארט). לנקוס הייתה פעם ממובילות גל חדש בבריטניה עם להקת "יוריתמיקס". כאן היא נשמעת זמרת Soul. היא צודקת: יש
שיר אחד מושר בלבד. Louder Than Words – שמסיים האלבום. כל השאר – קטעים אינסטרומנטליים. גם האינסטרומנטלי מספר סיפור. הצליל הקודר של Things Left Unsaid לוקח למחוזות מוכרים. It's What We Do מעורר געגועים של ממש. מי האמין שפינק פלויד
יוסף איסלם? קט סטיבנס? מה הוא רוצה להיות היום? הפשרה – יוסוף/ קט סטיבנס. מה ש/ברור אחרי הקשבה לבלוזים שלו – המוסיקה היא יותר קט סטיבנס מאשר יוסוף האיסלמי. יוסוף/סטיבנס שר בפתיחה בלוז ספקנות מפתיע: I was born in the
ההרכב מלוס אנג'לס חזר לריק אוקאזק (מלהקת ה – Cars) שהפיק בעבר את אלבומיהם Blue ו – Green. אוקאזק לא עבד איתם מאז 2001. חותמו ניכר. הסולן, Rivers Cuomo, כתב ברגשנות על אביו, דרשן, שחזר לחייו אחרי שנים רבות. שיר
ה"ארט" של פרינס חסר זמן. האלבום נשמע היצירתי ביותר מאז Purple Rain. זהו פרינס הישן והטוב שמנצל כל שבב בטכנולוגיה החדשה כדי להעשיר את ההיי אנרג'י שלו (Art Official Cage) בפאנקי של The Gold Standart, בלדת סלואו טמפו כמו Breakdown
האושר של אמנון פישר – הוא בעצם הוצאת ספר-הדיסק הזה, מהודר מאוד, מושקע לעילא מכל בחינה (עיצוב ויזואלי, הפקה מוסיקלית), אלא שאחרי השיר העשירי, הייתה הרגשה שהוא חלף על פני עצמו (או על פני האושר)במוסיקה, שיש בה לעיתים יותר יומרה
לא יודע מנין הורדתי את הדיסק הזה. תום יורק המליץ על BitTorrent. מנסה לבדוק שיטת מכירות חדשה כדי להתמודד נכון עם משבר המכירות הגדול בעידן שדיסק של פעם כבר אינו דיסק של פעם. אלבום סולו ראשון של הרדיוהיסט מאז 8 שנים
היכנסו ללילה של יואב אסינג. חשוך וקודר שם. עצוב שם. גם מזכך. אוירה חלומית משתלטת על אחדים מן השירים, ותודה לאמיר צורף, שעל העיבודים וההפקה, שהעשיר בשכבות סאונד, שמעצימות את הנרטיב, תפאורה מוסיקלית, שבלעדיה – ההצגה של אסינג הייתה כנראה כחושה.
מילים ושירים כמו מים משאירים איזו דרך לצמוח, אולי להכות שורשים. אתה צריך רק להקשיב לעצמך. הייתי ממליץ להקשיב גם למיטל מיכאלי ועציון מאיר. קול ליד קול. קול בתוך קול. שיר פותח באלבום חדש, המספר על חיפוש עצמי. מוסיקה רבת
הקול הזה שמחלחל בחספוסו המסתורי שר "זה כמעט בלוז". נכון, זה לא ממש בלוז. הקול כבר בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין
