אני שומע את האוסף הזה שנים 22 שנים אחרי שיצא. יש משהו חזק בשירים הראשונים של יוצרי פופ מוכשרים. ברטרוספקטיבה – משהו שהם ככל הנראה לא מצליחים לחזור עליו. טובי הכותבים יודו בכך. ואצל "איפה הילד" – השירים היפים שייכים
כנסו לגרין. נכנסתי. יצאתי כדי לחזור. נפתח סרט מתח, קצב, ומילים שאומרות: "לא מוצא שום חשק במה שקורה כאן", מתבאס גם בסיטואציה אישית: "דווקא שהיא נתנה היא בורחת". שיר עצוב-שמח. תזמור גיטרות שמייצר דרמה נפלאה. אני רוקד את הביאוס בהתלהבות.
אני מקשיב ל-42 שירים של יהורם גאון. לא משימה קשה. המנגינות האלה מתנגנות מאליהן. רכות ומלודיות להפליא. עולות מנבכי העבר. מעוררות געגועים. כשיהורם גאון החל את הקריירה שלו, לא סווגו זמרים לפי ז'אנרים – פופ, רוק, מוסיקה מזרחית. כשהוא התחבר
הגברת השבורה מאהבה נכזבת מבקשת מהנהג במונית שישים לה "מזרחית" כי זה טוב "לדמעות". בשיר "לרקוד" (מס. 9 באלבום) – אחרי החלק המדוכדך מגיעה ההשלמה החפלאית. אני מבין את הראש של אבי אוחיון שכתב את השיר יחד עם דיקלה. ה"תשים
טסטים באמצעות חברות הסלולר הובילו את יוסי אזולאי וחברת המוסיקה שלו תטה למסקנה – לעשות אלבום פיוטים ותפילות. סלולר היום זה כבר לא תחום מוקצה. כשהישועה אינה מגיעה מגלי האתר, מחנויות המוסיקה – מחפשים אותה בסלולר. דפי יחסי הציבור גם
נועם ענבר וימי ויסלר מציעים תיאטרון רוק הזוי, מוטרף, מאוד לא עממי שהטיש הגדול אם לא יקיא מהבילויים – בטח יתחיל בלעדיהם. "באב אל וואד" שלהם הוא תירוץ. למעשה, אנחנו בטיסת התרסקות מוטרפת. והדובר שלהם צודק: הבילויים לא התכנסו כאן
הסאונד הזה לא שייך לכאן. צרחו עלי בבית. תוריד ווליום. לא יכול להיות שהסאונד הזה יוצא ממכונות בישול מקומיות. הסאב וופר נכנס למצב כוננות.. "אני לא אוהב את מה שקרה לך" שר תום פטרובר באנגלית. לכתיבת המילים שותפה שותפתו אורית
מה התרומה של רמי קלינשטיין לסינרגיה? או: מה הועילה סינרגיה לרמי קלינשטיין? דואטים מבוקשים במוסיקה. טובים לכולם. יש דואטים של יחסי ציבור. יש דואטים שנובעים מחיבור מוצלח. פה לא מדובר בדואט, אלא בחבירה של ממש בין סוליסט מצוין ללהקת רוק
חגיגות של "אלבומי מופת" הפכו מקדמי מכירות יעילים במוסיקת הפופ המקומית. אין צורך במאמץ יחצני. הסולד אאוט יירשם תוך שעות ספורות. כשאין חדש אטרקטיבי להציע – חוגגים על הישן. אסף אמדורסקי חוגג 20 ל"מנועים שקטים", אלבומו השלישי, שיצא ב-1999. דווקא על
לאן פרחו הפרפרים? מי מכיר את האלבום הזה של אריק איינשטיין? זהו שיתוף הפעולה השישי של איינשטיין עם שם טוב לוי, שהלחין כמחצית מהם ועיבד והפיק מוזיקלית את כולם (פרט ל"האור בקצה" שעיבד יחד עם יהודה פוליקר ו"שלום חבר" שעיבד שלום חנוך). פשטותו של
עד היום לא לקחתי את גיא ויהל למכונית. האוסף הזה אומר: יש מצב. להיטים שיתנגנו על הכביש הראשי בלי לחפור על כל סינגל. תן להם לרוץ, לזרום. קחו את "רצים באוויר". הדרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים
"ביום בו מתה האהבה, נולדתי אני" (מתוך "שץ") כבר בהקשבה ראשונה, אני יכול להגיד: מאה דקות של שני דיסקים נפלאים. ארקדי דוכין את מיכה שטרית כתבו אופרת פופ עצובה, צינית, חיברו סיקסטיז לניינטיז. חיברו פינק פלוייד, דייר סטרייטס, רוק, ראפ
"יש בשקט יתרון, גם אם אין לי הסבר זה מתאים לי יותר, וזה מרגיש לי נכון" המילים מתוך "השיר האחרון" הנכלל בכפול שהוקלט לייב. בלוז קברטי. הדיסק (2004) מתמצת את השורה הזו. בגרסת האנפלאגד האקוסטית (שלום חנוך – גיטרה אקוסטית, משה
שניכנס לחלום של דורון טלמון? ב"אוקיינוסים" היא מטפסת על הר, טובעת, שותה את הנוף לאט, סימטאות של עיר אחרת, אוטובוס לתוך הלילה, אוקיינוסים שחצבו מכתש ביניהם. מהשירים היפים באלבום החדש. קול גבוה. הרמוניה שמשדרת תחושה. קולות וקצב שמיצרים דרמה. פולק
לפני 9 שנים כתבתי על משה פרץ: הזמר המשובח ביותר נכון לעכשיו בז'אנר הבידורי המכונה אצלנו "מזרחי" או "ים תיכוני", ולא רק משום שהוא יוצר את רוב השירים שלו, אלא משום שמשה פרץ נשמע הכי קרוב ל"זמר נשמה" אותנטי בין כל מתחריו על הגל
חזרתי לביקורת שכתבתי על קורין אלאל לפני שלושים שנה. זהו האלבום השלישי של קורין שיצא ב-1989, שונה מאוד משני קודמיו, מגוון בשירים של חנה גולדברג ומאיר גולדברג. לעומת אלבומיה הקודרים הקודמים – "אנטארקטיקה" הראה כיוונים חדשים, ציוריים יותר, פואטיים יותר
יש לה שירים שמצמררים משמיעה ראשונה. אני מקשיב לשיר האחרון בדיסק, "מי מכסה את הכוכבים" למילים של איתן נחמיאס גלס. מנגינה מהסוג שתיכנס לקלאסיקה, ולאה שרה אותו כמו שאף אחד לא יכול. רגש אמיתי, בלי טיפת מניירה, בלי להתחנחן. זוהי
סתם לדבר על החיים, סתם לשקר… ומן הסתם לכתוב שירים. זה ההבדל בין הלא ברור והלא מוגדר לקרוב לודאי. "סתם להיות או לא להיות זה סתם שטויות" טון נוגה מקונן על מצב האי-ודאות בחיינו. אחרי הכל העולם הזה פרוזדור בפני
ערב החג – אלבום של 20 שירים. חג לאוהביו. הם לא יחפרו לו בטקסט כזה או אחר. את זה יעשה המבקר המיוזע שעובר שיר שיר. נתתי לאלבום לרוץ. מבחינת כמות שירים – נדיב. מבחינת איכות – יכול היה לצמצם. סוד הצמצום
"התבהרות חלקית" (רחל שפירא, שלום חנוך) הוא סוג של אור בקצה המנהרה. אם "צמח בר" היה תקליט ריאקציה על מלחמת יום הכיפורים, "התבהרות חלקית" הוא ניסיון לשקם דברים בקונטקס של – בכול זאת ישנה התבהרות חלקית. "סינדרלה מקומית" הפותח (רחל שפירא, מיקי
אחרי האזנה ל-12 שירים יש תחושה של עירוב שמיים וארץ. מצד אחד: הרבה מעוף, ניסיון לגעת בספירות עליונות מ"עודני חולם" "עפיפונים", דרך "שירת הזמיר" ועד "אל תפחד לעוף", שירה של התרגשות והתרוממות רוח. המוסיקה לעיתים פופ אלקטרוני ריחופי כייפי בעיבוד
יש כמה שירים באלבום החדש של אורן ברזילי, שאני לוקח בכיף לאוטוסטרדה באוריינטציה של מוסיקת Radio Friendly. קחו את מס. 8 "לעולם". יגרום לי לתופף על ההגה. משהו קרה בעולם. הטכנולוגיה לוקחת אותנו יותר לשירים ומרחיקה מאלבומים. אני חושב: אם
זהו עידן רייכל של תמהיל צפוי – שירים מלודיים בעברית מעורבבים בצבעים אתניים. הפשטות המלודית קיימת בשיר כ"את לא נשארת לבד" – זו הרכות המלו-מלנכולית, פופ שכמו כותב את עצמו, נמס במתיקותו. זהו עידן רייכל שכבר לא מחפשים חריגים סגנוניים אצלו, ממשיך לזרום
כבר עברו 16 שנה מאז יצא "לזוז", אלבומם השני. "הדג נחש" הניפו שלטי מחאה, עשו "היפ הופ" ציוני אירוני מהמציאות המקומית וגם הזמינו לתוך הגרוב ברחבת הריקודים. לא ש"הדג נחש" המציאו משהו חדש. פאנק, ראפ, סול ג'אז, היפ-הופ הם סחורה אמריקאית מוכרת ומשומשת,
אלון עדר מסיים את האלבום באלתור קלידים בשיר שאומר: "זהו זה נפל דבר/ ואנחנו רחוקים/ לא השארת לי שום דבר/ וקבעת את החוקים". הוא שר את המילים בטון כואב, לחוץ מחוספס ומתכוון. זה אינו השיר הראשון על זוגיות מעורערת/ לא
דויד ברוזה אינו הסינגר סונגרייטר השלם, זה שכותב מילים ולחן. הוא עדיין נזקק למי שישלים אותו מאגף המילים והסיפורים. צרויה להב שכתבה את כל המילים באלבום, הצליחה בחלק מן השירים באלבום להשלים אותו ולאפשר לו להישמע – כאילו הוא הסינגר
משהו אחר הולך לקרות הלילה, אחרי שהוא התעורר ליד מישהו. אור מסנוור שהודף אותו להיאחז בקיר. "מתוך החשיכה מצאת פתח יציאה". השיר מונע בלחן ובקצב של גיא מנטש ובעיבוד והפקה מוסיקלית של גיא ויהל. הוא מסתיים בדימוי של התאבדות נפשית –
אז מי אתה מיקי גבריאלוב? ישראלי, תורכי, יווני? לא בטוח שיש לו תשובה. קחו את "אבא סיפור", "אני ואתה", "אמא אדמה", "היא יושבה לחלון", "עוף גוזל", "הכניסיני", "ערב מול גלעד". תסכימו איתי שזה עולם מוסיקלי בפני עצמו, שמן הסתם נוח להגדירו
מסע על פני שירי שלום חנוך הוא מבחינתי האישית – מסע אישי בזמן מהול כבר בקורטוב נוסטלגיה שמתחיל ב"למה לי לקחת ללב" עם אריק איינשטיין, 1970. "יש לי הרבה דימיון לאהוב מראש" ו"יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח". שיר כאב עם נחמה קטנה. שלום את אריק כתבו פשוט ונכון. וזה
יוני רכטר פותח בסמבה קלילה. "במקום כל זה". הטקסט של שלום ויינשטין, פנים חדשות ביצירה שלו (שבעיקרה מתבססת על שירים של עלי מוהר), אומר דברים פחות קלילים על התקהות הרגש. על הסתירות שבחיינו. רכטר בחר לחייך בשיר הזה, וזה יצא קליט ופריך. גם ב"מחשבות על אהבה"
