אלבומים ישראלים

יום בצידו האחר של הלילה

יפעת גורן לא תגיע ל – The Voice, וטוב שכך. היייתי מוסיף שורה לשיר השני "שמור אותי" – שמרו עליה מתוכניות ריאליטי מרושעות, שמקפדות כשרונות במחי גחמת מנטור, שמשחק אותה מתייסר על הדחה לפי מצוות ההפקה מספר שניות קבוע. כדי לגלות

בדממה

הדממה אינה מכירה את אורות הניאון של חיינו, ממתינה בלי טינה שנתעורר אל האור שבה. מוש בן בסט מחפש את האור בדממה. אנחנו בחורף 2012. הנרטיב שלו מתאים לימים אפורים. גם צבע העטיפה בהתאם – איש קטן על אפור גדול.

קרוב ללב

חיפשתי שיר של מושיק עפיה. לא כמבצע. אלא ככותב. שיר מקורי אחד לרפואה. לשווא. תן לכתבנים-יצרנים לשחק אותה בשבילך. למה אני אומר את זה? כי בשביל להתבלט במה שנקרא "הז'אנר הים-תיכוני" – רצוי שיהיה לך איזשהו ערך מוסף. למושיק עפיה

גן תשוקותי

נורית גלרון עשתה לי לראשונה הכרה עם יעל גרמן ב-1978. הייתי אומר את הדברים קצת אחרת: גיליתי את נורית גלרון דרך הלחנים של יעל גרמן לשירי משוררים.. אני שולף את התקליט המאובק, לימים דיסק, שנפתח ב"כשהייתי ציפור ביער", מילים של

הכל שקוף

לא הכל שקוף באלבום הבכורה של לי גאון. אם ביקורת צריכה להסתיים באיזו תובנה ברורה שמדברת על זמרת אחת, סגנון קוהרנטי, חוט שמקשר בין כלל השירים, אז יש בעיה. אבל אם אפשר לומר "בעיה מעניינת" – זה האלבום הזה. כי

בכל הדרכים

אתם תשבו. תשמעו סיפור מאמיר אטיאס. ממש שמו של השיר הפותח את האלבום החדש (השלישי) של "בית הבובות" – "אתם תשבו ואני אספר". סקרנותי גאתה בי: צליל כינור מגיע בהקדמה, נשמע קאונטרי מיוסיק. מוסיקלית, הפתיח הזה הוא הלהיט של הדיסק.

נשאר רק לרוץ

נשאר רק לרוץ. נשאר רק לברוח. אין מפלט. אבל המוסיקה. מה היינו עושים בלי מוסיקה. מה היינו עושים בלי נקמת הטרקטור. טוב שיש נקמת טרקטור אחת. טוב שיש בללי אחד. הרוק המקומי אינו יכול בלעדיהם כמו שהוא אנו יכול בלי

יכול להיות שטוב לי

לאורך האלבום יש תחושה של זמר בפסיכותרפיה עצמית. "תצעק" כולל הוראות והתראות עצמיות להיחשפות (מול קהל) ללא עכבות, משפטים נדושים כמו "אל תתאהב בעצמך". אבל כפיר אפשטיין לא בא מהצעקה הטראומטית. לא טרגדיות אישיות,  אלא מהרגש המלטף והמפייס. הוא סטורי טלר

נגה שלו

חבר אמר לה שלגעת בו זה מטרף, חבר אמר לה שממנו צריך להיזהר. השירה כואבת-דואבת-מיוסרת. פסיכולוגיה של אוהבת שהולכת על בהונות האצבעות. זעם, כעס עלולים להרוס לה. נגה שלו מדייקת לשדר את התסכול בקול וטון. בלדת רוק. נטענת לאט, בהדרגה,

20 הלהיטים

1979. אולפני טריטון בתל-אביב, דני סנדרסון רושם פרק מפואר בעשייה האמנותית שלו. "כוורת" מאחור, הרכב חדש יוצא לדרך הנעורים החדשה. צליל סקסופונים מלווה שיר געגועים, גיל 16 רומן ראשון שמוביל לרומן שני. תשע בכיכר יום שישי. המוציאים לפועל את הפרק

6

למה אני אוהב את הדג נחש? כי הם צילום הרנטגן שלי. כי הם לא מפחדים. כי הם אומרים את שחשוב להם להגיד. כי הם ממשיכים לשאול מי אנחנו בכל השיט המקומי ומה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. אני אוהב את

מוסיקה ישראלית

מתעורר

אני משוטט בין 14 השירים החדשים של גריילסאמר. בדרך לגן העדן, מתעורר איתו על זרם מחשבות קליל במקצב רגאיי על הפתיחה, ארוחת הבוקר המוסיקלית על צליל כינור קלטי, תבלין בניחוח צרפתי, ממריא איתו עם הספייסשיפ  של ברי סחרוף, קופץ איתו

תפילה ליחיד

"בסוף כל אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם/ את לא תצטרכי להחזיר לי את את כל אלף פעימות הלב שהחסרתי בגללך/ ישנתי מעט וחלמתי הרבה ורציתי אותך מאוד מאוד"… (מתוך "תפילה ליחיד") אני מסיים 12

צלצולי פעמונים

קומפורט 13, עמוק אחרי חצות, מופע האיחוד של "צלילי העוד" בעיצומו, יורדת מלכה מהמפלס העליון של המועדון. מתיישבת לנגן בכלי שמזכיר את הקנון – הבולבולטרנג (בולבול טרנג – בנג'ו הודי הוא כלי מיתר נפוץ בהודו) אהובה עוזרי, מלכת הזמר המזרחי בזמנה,

בועז מעודה
מוסיקה ישראלית

בועז מעודה

אילו היו מבקשים אותי לבחור את עשרת הקולות הטובים בעולם, בועז מעודה היה נכנס לרשימה. אני יודע מה חושבים עכשיו קוראי שורות אלו. לא. אני לא נסחף. יש קולות חד פעמיים שהם מתת אל. מעודה הוא קודם כל קול מתת

מעבר להרים

צליל האקוסטית ב"בחצר של אלינור" מבשר על משינאי לשעבר שמתיישב לספר סיפורים ולנגן אותם סביב למדורה. אני זוכר יובל בנאי של פארקים טעוני וולטאג'ים. והנה: זמר עם בחצר האחורית. פולק סינגר ששר "לפעמים החיים הם יפים בלי להסביר בלי דימויים". ועל "הכפר

שפויים

"ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר" (מתוך "הילוך חוזר")     "שפויים" הוא הילוך חוזר, וריאציה כזו ואחרת על שיר כזה ואחר ששמענו אצלו בתקליט דיסק אחר וכזה. שלמה ארצי נמצא רוב הזמן בהילוך חוזר, כזה שלויימל'ה, שמתגעגע למחוזות רחוקים, הבחור

צמאון

הוא מתבונן על שמי ג'נין ורמת-גן, שר על כאב המלחמות שלא תם, על אהבה שמוצאים עוד פה ושם. על הסתפקות במה שנשאר, למרות הכל. מלודיה וקצב שכרוכים זו בזה, קול מחוספס מאי-פעם, ועיבוד שמדגיש בדידות. זה אלבום של שאלות נצח.

מוסיקה ישראלית פלוס

דיסקו מנאייק

אחרי 74 דקות של האזנה, אני יכול להגיד: יש לנו יצירת פופ ישראלית ים-תיכונית, שיוצאת מיוצר מעורב, רגיש וחכם. יש פה 26 קטעים, שילובים של מוסיקה וקטעי ביניים, הדבש, הכיפאק, אבל גם החיים. קובי אוז לקח את עיירת הפיתוח הישראלית,

דילוג לתוכן