את "בלדה לאישה" כתבה תרצה אתר להצגה "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס, שהועלתה ב"הבימה". בטיוטה שהתגלתה, היא קראה לשיר "פרחי אוקטובר". בגרסה הזו כתבה תרצה אתר "אפילו ענני השמש אינם משתלטים על הצבעים האלה, האינסוף, אפילו משבי הרוח אינם משתלטים על
הוא מוכן לקבל את האהובה שחזרה בלי לשאול שאלות. לשחק בה כבצעצוע ששב מתיקון. חיים לרוז הפיק את השיר "כשתחזרי", הפותח את אלבומו השלישי של עדי מדנס. העובדה שאתה הולך לבלות עם מדנס לאורך 18 שירים, כמעט גורמת לך לנטוש
אחרי שהתרגלנו לקבל את גידי גוב בפרק חדש מתוך מסעי האוכל שלו בעולם עם אהרוני, הנה סינגל חדש לשם שינוי. השינוי? – שיר חברתי! גוב שר על הכלל המקומי, כשהמסר הוא: אם אתה גר בבית זכוכית היזהר לא להשליך אבנים
עדי מדנס שר כאב אהבה ואובדנה. התאוריה פרקטית ואירונית: את החסר יש למלא. כדי להתגבר על עוצמת הכאב של חווית האהבה הישנה אתה זקוק לעוצמת אהבה או כאב חדשה. מהתאוריה לשפת המעשה, או לנרטיב האישי העכשווי – ושוב יש מי
נתחיל מהסוף: התזמורת יורדת. יהודית רביץ לבדה על הבמה. לוקחת גיטרה. וזהו. ההמשך כולו של הקהל ששר "באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים". רביץ לא
אסף אמדורסקי הוא אמן ורסטילי שבודק אפשרויות חדשות למוסיקה שלו, האלבום החדש הוא Cover Versions, גרסאות חדשות על המוסיקה שלו. האנפלאגד כקונטרסט לאוריינטציה האלקטרונית. אמדורסקי מחזיר את שיריו לקווי מתאר ראשוניים, מערטלם במידה מסוימת. יחד עם קרני פוסטל (צ'לו, שירה)
אסף אמדורסקי מעונב בחליפה? מתי זה קרה בפעם האחרונה? כשהאדרנלין יתפזר אחרי הערב במשכן, נדמה לי, שהמסקנה הראשונה של אסף תהיה: תנו לי עוד ערב אחד כזה, בחליפה ובעניבה. ואני אומר – למה לא עוד שניים ושלושה? גם שלומי שבן
אחרי ברי סחרוף, הדג נחש – גם אסף אמדורסקי מגשים מפגש עם תזמורת סימפונית. זה יקרה ביום ב' (4.6) במשכן לאומנויות הבמה במסגרת סדרת קלאסי רוק של האופרה הישראלית – מפגשים של אמני רוק ישראליים עם עולם המוסיקה הקלאסית. אמדורסקי
שנגדיר שוב מהו "הפסנתר מארח"? להופעה של אסף אמדורסקי יכולתי לקרוא "הגיטרה מארחת", למרות שהוא התחיל את הערב מנקודת הפסנתר. מרגע שאמדורסקי התחמש בגיטרה, הערב שלו הפך מופע רוק, לא ממש "אינטימי", כפי שהגדירה התוכניה. אין בעיה: אני בעד אסף אמדורסקי בפורמטים שונים.
חיפשתי שם לדיסק. לשווא. תמי פדרמן. תו לא. הייתי מציע את השם "לגעת" כשמו של השיר הראשון. למה? כמעט כל הדיסק הזה הוא דיסק של נגיעות רכות, נוגות, לעיתים שמימיות. "רוח נושבת/ חלום אני רוקמת/ לגעת, לגעת בלב ים" פדרמן
אתחיל בזה שאסף אמדורסקי כמעט דרך לי על הרגליים, כשהוא ירד לארבעים שניות לנגן בתוך הקהל ולהתחכך בו. יתקן אותי אסף, אבל ככל שזכרוני עומד לי, אינני זוכר החנפה כזו בקריירה שלו. הדימוי בעיני הוא של מוסיקאי רציני, מולטי-טלנט, כפי
כשלושים ושמונה דקות של בילוי אינטימי באווירה חורפית הזויה עם אסף אמדורסקי. הן נפתחות ברחובותיו הממריאים של דוד אבידן, נרטיב אורבאני הזוי קשה, שזוכה לאילוסטרציה מוסיקלית נוגה ולוטפת שנובעת מצליליו של פסנתר בעל מגע קסום. אמדורסקי הצליח להמריא עם רחובותיו
שירים, אומרים אמנים, אינם בהכרח משקפי מציאות. יש להם חיים משלהם. משום מה אצל אסף אמדורסקי, באחדים מהשירים שלו, לא יכולת להשתחרר מהתחושה שהוא מספר על עצמו, וגם השיר הזה. משפטים כמו "חייבים לגמור בחן" ו"אני לא יכול לחיות ברעש כזה", "אנחנו
המחזה נראה די הזוי הבן אסף ממלא את מקומו של האב בני, מרחק 15 שנה אחרי מותו. אסף אמדורסקי, מוסיקאי מודרני שמחובר לקלידים, לאלקטרוניקה, לרוק עכשווי, הצטרף לישראל גוריון לרפרטואר ישן, לא תמיד מיושן של 26 שירים שכבר הפכו למה שנקרא נכסי צאן כולל "ערב של שושנים", "תפוח
