יש אלבומים שנשענים על שלושה ארבעה להיטים כדי להצליח בגדול. אדם למברט חסך מעצמו סיכונים. הוא הלך על אלבום שכולו להיטים מתיידדים משמיעה ראשונה החל מ"עיר רפאים" הפותח המתבסס על המשפט My heart is a ghost town בהפקה אלקטרונית השולחת
נצא לטיול מרתק במרחבי ההזיות של "אייזאה" (Isaiah). כבר בשיר הנושא (את שמו של האלבום) ברור שההארץ הזו אינה נמצאת כאן. תומר ישעיהו ומיקה אבני מעדיפים לחוות את החוויה בשדות פולק אמריקניים מסורתיים, בהרמוניות קוליות שיש בהן נגיעות פסיכדליות וגם
בשיר You Bring The Party Down, שר רינגו סטאר, שיש גיל, שאתה צריך לסיים את המסיבה כדי לא להיראות פתטי. רינגו, מתופף הביטלס, כבר בן 75, והוא עדיין נמצא במסיבה, לא תולה את מקלות התופים, כותב טקסים תחת שמו המקורי
"הו חוטא, לאן אתה בורח", שרה אסתר רדא ב – Sinnerman, שיר פולק אמריקני נצחי המתאר חוטא, שמנסה להסתתר מפני אלוהים ביום הדין. רדא מאתגרת עצמה מול הגרסה המפורסמת של נינה סימון. זה עובד, גם בזכות התזמור הסוחף של השיר.
תשובה על השאלה מהו "שקט אמיתי" נבקש מכותב המילים שחר אריאל. את התשובה הרגשית נקבל משלומית אהרון ששרה על אי רצונה ב"שקט אמיתי" – "כשאני איתך הכל נהיה סערה/ אתה כמו תלתל כמו טיפות הטל/ נוסק שוב על גל".אחד השירים
שתי האזנות לא הרגיעו אותי. בנג'מין קלמנטיין הוא כמעט כל מה שאפשר לגלם בשירה אישית דרמטית, נגינת פסנתר שמחוברת לגוף ולנשמה. טנור רחב מנעד, סייסמוגרף תחושתי. בהקדמה, בחוברת הדיסק, כותב קלמנטיין: "תתבוננו בעטיפה. אתם רואים בחור במעיל ארוך מחזיק מה
היא מסיימת את הדיסק במשפט: All I Can Promise You Is The Freedom To Loose. נכון, אין כמעט אור בחשכת עולמה של פרי החל משיר הפתיחה Big House. היא נוגה-טעונה-מהורהרת-חופרת. לעיתים מובילה למסקנה של מוטב מותי. מה שברור אחרי 11
מייקל בובלה עושה אוניברסיטה לתעשייה. הזמר הקנדי שחלם להיות הפרנק סינטרה של ימינו, מוציא אלבום מיינסטרים עם עשרה קאברים (ועוד ארבעה חדשים) ומתנחל בראש מצעד ה-200 של הבילבורד. הוא אפילו אינו בדיוק זמר ג'אז מובהק, אבל בגדול הוא זמר הג'אז
הראש, הגוף ציוו לקום מהמחשב להצטרף למעגל השמחה הצועני של גורן ברגוביץ', רצוי על איזה בקבוק בירה. "ברגה", זה כינויו, עושה מהאלבום הזה מסיבה שלא שמעתי ממנו. לפעמים זה נשמע כמו חתונה יהודית, ומי שישמע יידיש באחד השירים – אוזניו
לא מתווכחים עם אגדות. מתרפקים עליהן. פול אנקה הוא מושא התרפקות. תנו לי אותו בדואט עם סלין דיון (It’s Hard To Say Goodbye) ואני נמס כמו חמאה מתוקה בשמש של אילת. אחרי 55 שנות קריירה, Duets ייכנס כפרק נוסף לסיפור
בפתח ספרון הדיסק כותב עידן עמדי: "אני לא מבטיח הרבה, רק את האמת". אחרי 11 שירים אני מאשר: לא בלוף. יש כאן אמת של יוצר וזמר שפיו וליבו שווים. אמת מתחילה ממקום של תהייה ותעייה כמעט על כל מה שהוא
האם Wonderful Glorious הוא הטוב ביותר של ה – Eels ? רק מי ששמע את תשעת אלבומיהם יכול להעיד. גם אז לא ברור אם הוא מסוגל לדייק. אבל אין לי בעיה להצטרף. כבר בהאזנה ראשונה אני לוקח יותר משני שירים
פינת הנוסטלגיה מוקדשת הפעם לזמרת מאוד מיוחדת. דורית ראובני יש רק אחת. נוסטלגיה אמרתי? יש שואלים, מה קרה לה מאז שנות השבעים והשמונים? זוכרים לה חסד בעיקר בזכות שירי הלהקות הצבאיות. אבל הדיסק המשולש מגלה שדורית המשיכה לשיר ולהקליט, אמנם בלי להתנוסס
כל אדם הוא סיפור של הלב, כך פותח גד אלבז את אלבומו החדש. אחרי 16 שירים (ללא הרמיקסים) יש אכן תחושה שאלבז מגיש לנו את ליבו בדיסק הזה. כלומר זה בעיקר "הלב" ששר מתוכו, או הולך לפניו. "סיפור של הלב"
איך הגדירו את "דלפי"? post-dance futurist nostalgics. יש גם מי שניסח "אינדיטרוניקה". נוסטלגיות פוסט דאנס פוטוריסטיות. טכנו היפנוטי. האלקטרוניקה הזו אינה מגיעה מדלפי אלא מהאנדגראונד של מנצ'סטר. לפני 3 שנים הם נשמעו כמי שמנסה לפרוץ דרכים חדשות בנוסח ניו-אורדר. אלבום הבכורה
האזנה ראשונה – אחד מאלבומי הבלוז הטובים ששמעתי. האזנה שנייה – אחד מאלבומי הבלוז המצויינים ששמעתי. שורה עליונה ותחתונה: כימיה שמגיעה מאינטראקציה בלעדית. למישהו איכפת שבן הארפר אינו מוגדר "בלוזיסט". אבל גם הגדרתו כרוקר אינה מדויקת. הוא נגן גיטרת סלייד מצוין.
שחר בן חור מכניס אותנו לחדר המדרגות של מחשבותיו, מן הסתם "חדר המדרגות של חייו", גם כניסה של התרחשות פיזית – משהו שקולטות האוזניים – "עקביה יורדים במדרגות" מה שמביא אותו "לנחש את תחתוניה". הטון, הצליל, האווירה משאירים אותנו באפלת
הבסט אופ דה בסט. מקבץ להיטי השנה שחלפה. מיועד לא רק למי שאוספים באדיקות את אוספי ה – Grammy Nominees מאז החלו לצאת ב-1995. תעשיית המוסיקה בארה"ב מתמרקת לקראת ה-10.2.13, טקס פרסי הגראמי ה-55. אוסף ה-22 מציג את הלהיטים הגדולים
אפליה מתקנת: לא רק להקות בנים קיימות ביקום. girls group – יש ויש. דיסק כפול של 28 שירים באוסף דלוקס מראים שה – girls group לעיתים הופכות ל – Power girls, כלומר – בנים, יש לכם עוד ממה ללמוד. Girls Aloud חוגגות
תגידו "מדונה הצרפתית" French Madonna. יש מצב שהדיווה הצרפתית אדמונית השיער מעט תיעלב. אולי ליידי גאגא הצרפתיה? די, עזבו אותה. פארמר היא פארמר – משב הרוח המרענן ביותר בפופ הצרפתי של השנים האחרונות. כאן, אלבומה התשיעי, ואחרי Bleu Noir, חוזרת
האם אני צריך להיות fan של מקפליי כדי להגיע בדחיפות לאוסף הזה? לא בטוח. אחרי שני אלבומים של 43 שירים-להיטים, אפשר לקבוע בבטחה: שום בשורה בריטית מהסוג שצריכים להכין לה מקום בהיכל התהילה של הפופ, אבל "להקת בנים" – טובה
לא די להגיד – אנחנו חיים בסרט. לא די לספר איזה סיפור מרופט. לא די לערבב בליל אקצנטים וסגנונות ולהוציא מזה "שמחת חיים ואופטימיות אינסופית" (לשון קומוניקט שקראתי) – כי כצרכן מוסיקה אני רוצה לצאת מהסרט הבינוני בו אני חי
שרון מולדאבי יוצא למסע של תהיות וחיפושים, ניסיון לבדוק עצמו מול עצמו, מול הזמן, מול ילדות, מול אהבה. אלבום רביעי, ובמהות לא השתנה. אולי נהייה יותר אמוציונאלי. מוסיקלית חוזר במנהרת הזמן לתחנות בעבר, במנגינות, בעיבודים. הקצב של "אם אתה חי",
מה חיבר בין הראש של דיוויד ביירן, איש "הראשים המדברים" (טוקינג הדס) לשעבר לראשה של אנני קלארק המוכרת בשם הבמה שלה St. Vincent, סינגר-סונגרייטר, גיטריסטית, . שנתיים וחצי של עבודה משותפת הובילו לשנים עשר שירים – עשרה שירים משותפים ועוד
אחרי Diamonds – שיר השנה, יש סיבה לתפוס כורסה עם ה – די.ווי.די החדש של ריהאנה – הופעה בארנה 02 בלונדון באוקטובר 2011. אנחנו שורה ראשונה. השאו של ריהאנה הוא מהסוג הבומבסטי שעושה שריר גדול כדי להרשים, אבל מתחת לשריר
דה שאו מאסט גו און. תקשיבו לקולו של המשורר בשיר הפותח Stigmes. המשורר מת, אצל חאריס אלקסיו ההצגה נמשכת: יש לכם 14 שירים חדשים להכיר. לא פשוט, אבל כדאי. נו, מה תוותרו על חרולה אהובתנו היווניה. חאריס חוזרת – הפעם
היא ישראלית? חיפשתי בדפי הביוגרפיה. אנחנו הרי שבויים בתפיסות מיושנות שכל מה שמריח "ישראלי" צריך להישמע פחות טוב, כשמדובר במוסיקה באנגלית. אז הנה דוגמא שאומרת: סלקו דעות קדומות. אלה דורון שמה. קודם כל – המוצר. עטיפת קרטון מושקעת, ספרון מילים
כוונו ל – DTS Digital Theatre System, תזהירו הורים, שכנים, אוהבים ושונאים, תכנסו לממ"ד. (רעיון טוב – להפוך את הממ"ד לחדר צפיייה), ואז – לשלט. תגבירו. זה כל העניין: מטאליקה נכנסת לסלון. מטאליקה בסלון תישמע הרבה יותר טוב מאשר בקוויבק
שנחגוג עם רוד סטיוארט את הכריסמס? אין בליבי טינה לחג הזה. אני אפילו נכנס למצברוח חורפי רומנטי, כשמחוגי השעון מתחלפים ל-2013. ואני אוהב את רוד סטיוארט. מה שהורג את כל העניין הוא שירי כריסמס, כל האלבומים האלה שמוציאים זמרי השמלץ
סוג הטקסטים ששר יונתן רזאל אינו לחם חוקי. מעולם לא היו. השירה שלו, המוסיקה שלו יותר משהיא מקרבת אותי אליהם, מגשרת ביני ובינו כאדם, כמוסיקאי, כמי שפיו וליבו שווים. מנגינת הלב לעיתים אינה זקוקה למילים. אמונה יכולה להתבטא במנגינה בלבד.
