"הכל יכול לקרות", שרה נינט בהדרן "הכל יכול לקרות / אין דבר קבוע / אין שומדבר בטוח". יד הגורל או סתם מזל רע. הערב האקוסטי הזה – כמעט התבטל. לנינט נתפס הגב ממש לפני ההופעה. התלבטה אם לבטל. החליטה שהיא לא תשלח
אחרי Bleue, האלבום החדש שלה, התכוננתי למופע "צרפתי" אינטימי בצבעים כחולים. העובדה שהיא בחרה בהרכב 8 כלי מיתר ללא ריתם סקשן יצרה אף היא את הרושם, שקרן אן בחרה ערב כחול עמוק עדין וסולידי. היה כחול וגם עמוק וגם אינטימי, אבל
מאיה בוסקילה ניסתה לעשות קאמבאק ענק באמצעות "הכוכב הבא לאירוויזיון". היא הודתה שיותר מאשר היה לה חשוב להגיע לאירוויזיון, היא נזקקה לחשיפה מחודשת. אכן: נחשפה מחדש – הקול הגדול, הביצועים המלודרמטיים. האם במקביל לשיפור התדמיתי הצליחה להציג תעודת זהות אומנותית
"כמה שטוב שבאת הביתה", מרכך הצמד את הקהל האוהד בקיסריה. "ספר מה נשמע, ספר איך היה, למה לא שלחת גלויה". "כמה טוב שאתם כאן", אומר שלום לקהל. יש אווירה של אושר באוויר.הדיסק הכפול יצא כאלבום מתנה מהודר לחגים. שכול הצורבים יחשבו פעמיים
אריאל הורוביץ השלם נכון לאפריל 2019. התחלתי בביקורת על "כשבאנו הביתה", המשכתי איתו בראיון בביתי, וסיימתי בהופעת ההשקה בהרצליה. תחנות: מ"ברלין" ועד "האחזות הנח"ל בסיני" של אמא נעמי שמר. מ"האהבה מתה" שכתב לרעיתו, תמר גלעדי ועד "אהבה אנלוגית" באלבום החדש.
נגיד את זה עם כל התרתי משמע: הדואט הזה נולד משמיים. דניאל זמיר (סקסופון) כינה את אביתר בנא "קדוש". אביתר בנאי חייך מפינת הפסנתר שלו. האם חש גם הוא תחושת רוממות והאלהה? שנרד טיפה לאדמה? בטח ששניהם מחוברים לשכינה. שניהם עברו מהפך
"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור
אחינועם ניני עלתה על הבמה יחפה בלבוש שחור. היא פתחה ב"וילנלה", שירה ווקאלית מאמצע המאה -16, בליווי רביעית סוליס מנאפולי, המחוברת אליה בשנים האחרונות. אווירה קלאסית לחלוטין. בשיר השלישי "משאלה" ("בעיניה") אפשר היה לשחרר עניבות. אחינועם אילתרה מילים כדי להודות לקהל
הג’יפסי קינגס של משפחת רייס משכפלים את עצמם כל כך יפה, שהם מצליחים למחזר את עצמם באותה נוסחה שהם מריצים 25 שנה, ועדיין להתלהב ולהלהיב. הקהל יודע בדיוק על מה הוא משלם. מה חשבתם לקבל – ראפ פלמקו צועני מודל
הקהל שר את השירים, ילדים עלו בסוף המופע לרקוד, ואחד קטן עשה נפלא הליכת ירח. מחוץ לאולם התנפלו עליו כאילו מדובר בדבר האמיתי. מבחינתם – זה היה כמו לראות את מייקל ג'קסון. אז כן: מייקל פיירסטון נראה כמו מייקל, הולך כמו מייקל,
וניפגש ביוני באמפי קיסריה. יהיה סולדאאוט. מכירת הכרטיסים כבר נפתחה. אל תתווכחו עם הקונצנזוס. היתה חגיגה בהיכל. הקהל מת על שידוכים של זמרי מיינסטרים לכל המשפחה. סוג של עיסקת חבילה. כל הלהיטים. "דה בסט אופ" עם ניחוח של נוסטלגיה. אמרו
כמעט ללא חיבור לסצנת המוזיקה הישראלית/ תל אביבית, שישיית הפולק האנג'לסי, שצמחה והתמקצעה בהופעות ברחבי הארץ ובאירופה, כבר מופיעה בתל-אביב על תקן להקת חו"ל. הופעת האנגר סולדאאוט, קהל עצום, שמביע אמון במוסיקה מסוג הפולק האלטרנטיבי, שאינו מתחנן להגדרה מדויקת, מעין
הרמתי גבה: מה עושה חנן בן ארי בפסטיבל ג'אז תל-אביב? הייתם מאמינים שהזמר של "ויקיפדיה" ישיר They Can't Take That Away from Me, סטנדרט של גרשווין? המופע באולם רקנאטי הוגדר "הפקה מיוחדת לפסטיבל" עם תזמורת האורקסטרה בניהול מוסיקלי של רון אלמוג ויאיר
את "אייכה" שולי רנד השאיר להדרן בסיום הופעת ההשקה ל"רצוא ושוב". הקהל דרש את השיר בצעקות, והוא קיבל אותו כאילו זה ה"להיט" הגדול שהמתינו לו. אולי שכחו, כי מדובר בקונפליקט קשה. בשיר רנד נחשף בגילוי נפש אמיתי, בטון של צער עמוק, כשהוא שר –
את הנוסחה המצליחה אפשר לסכם בשתי מילים: יהורם ויורגוס. תרצו: יורגוס ויהורם. השידוך – הברקת רייטינג. האמרגן שמאחוריה יודה, כי כל אחד לחוד לא היה עושה סולד אאוטים כאלה מטורפים. הקשר של יהורם גאון למוסיקה יוונית – מקרי בהחלט. לא בטוח שלדינו
ההופעה הסתיימה עם קאבר ל – Tainted Love של Soft Cell מתחילת השמונים בביצוע מלהיב. היתה תחושה, שהגענו לנקודת רתיחה, אבל בפסטיבל כמו בפסטיבל חייבים לפנות את הבמה לטובת ההופעה הבאה. לא בכל הופעה יש לכותב שורות אלו, שבע הופעות
איאן אנדרסון חוגג חמישים לג'טרו טאל, להקת הפרוג-רוק המיתולוגית. מבחינתו – ההזדמנות להודות לכל 36 הנגנים והמוסיקאים, שהשתתפו בהרכב לאורך שנותיו. גם באוקטובר 2018, אתה מבין שג'טרו טאל הייתה חלק מהאבולציה של הפופ והרוק, מוסיקה, שממשיכה להלהיב, כי השמונים-תשעים והלאה לא ממש
יש שהאשימו, אולי שלא בצדק, את "אמריקה" כחקיינית של "קרוסבי, סטילס נאש ויאנג". הלהקה הראתה ייחודיות בשורה ארוכה של להיטי פופ-רוק באמצע שנות השבעים, כשההשפעות הן לאו דווקא ההרכב הנ"ל, אלא הביטלס, הביץ' בויז ועד האמהות והאבות. שלושת חברי הלהקה, גיטריסטים כולם, כתבו שירים שנכנסו לרדיו המיינסטרים בארה"ב
מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד
להיטי הביץ' בויז עושים לי תחושת דז'ה וו. מוסיקה שנחקקה בנעורי, ולאחר מכן שמרתי לה חסד נעורים. הנעורים, חלפו ואת מקומם תפסה הנוסטלגיה. בריאן וילסון, איש בן 76 מנסה לעורר מחדש געגועים ל- Pet Sounds, אלבום שיצא לפני 52 שנה. אנשים רבים
חיפשתי דוברי עברית בקהל. האוזן קלטה רק צרפתית. אנחנו בתל-אביב, לא באולימפיה בפריז, אבל מישל פוגאן הרגיש לגמרי פריז. פטפט וחפר בין השירים לשמחת הקהל המפרגן. זה היה מופע לקהילה צרפתית, שחיפשה את השנסונר מפריז בארץ הקודש. הם אפילו שרו
אנחנו מתגעגעים להרד רוק אולד סקול, לבלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל, ומקבלים בתדירות גבוהה מאוד את הסקורפיונס. הרוקרים הגרמניים חזרו כדי להוכיח מדוע פרישה אינה האופציה הנכונה עבורם גם אחרי יותר מחצי מאה (52 שנים !) בדרכים, וכי יש
בהדרן הגיע Blue Skies מהאלבום Yours To Keep. אלברט המונד ג'וניור שר ללא להקה. השקט שאחרי הסערה. שיר להתאהב בקלות. זה הולך ככה: There are things I could've told you/ There's a time and a place/ Where my words, would
רגע, יכול להיות שהייתי בהופעה הזו? היא כל כך מוכרת לי. השירים. הנגנים. העיבודים. אפילו פיטר רוט זכור לי מההופעה הקודמת של אשדות. אורח לנצח. בכל זאת הבדל: הגיעו שלושה שירים מהאלבום החדש. האם זה שינה במשהו את אופי ההופעה?ממש
עכשיו זה הוא. תכירו: ארקדי דוכין. קיץ 2018. גן הפסגה ביפו. לילה לבן. הופעת חינם. כולם מוזמנים. כיוון שאני מתגורר ארבע דקות הליכה משם – גם אני הוזמנתי בלי להירשם ברשימת מוזמנים. כמי שכותב על מוסיקה, הופעת "חינם" היא חלק
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
הוא כבר לא יכול לסבול את "ציף ציף מעל הרציף", להיט שהוא הלחין לטקסט של ירון לונדון. אני בן 75, אומר דני ליטני, זה כבר לא מתאים. ליטני צודק. השיר הזה גם נשחק עד דוק. עבר זמנו. אבל כשדני רובס עלה לבמה
איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה כל כך חשוב בלקחת
זה קורה לי לעיתים נדירות: אני נהנה משירים בלי להבין מילה. כשאנה מורה הפורטוגזית שרה, מתרחש הפלא הזה. מקשיבים לטון, לצליל, למנגינה, להבעה. הם הם המילים. אני מוצא עצמו נפעם, ממש כמו שהתרגשתי לשמוע זמרות כמו מרסדס סוסה, חאריס אלקסיו. תשאלו אותי על
את "צעיר לנצח", שיר אחרון בחגיגה, סיים רמי קלינשטיין על אדי הדלק האחרונים שלו. אין לי מטפורה אחרת. קלינשטיין הגיע להיכל התרבות לחגוג 30 שנות קריירה מתודלק באוקטן גבוה, עם הרכב שהוסיף אנרגיות כדי להניע מצעד להיטים קולח. שנתיים וחצי
