ביקורת מוסיקה ישראלית

השיר הוא רגע של התייחדות אישית מתפעמת במעבה יער קסום. דניאל קורן  מצליח לטפס לספירה מוסיקלית שמימית  בגן העדן שלו. הטקסט די כחוש. איילות, שלווה. ציפורים (לוחשות סוד), יופי בלתי ידוע ומשפט אחד  פיוטי ומיוחד: "אנשי כל הכיוונים מתכנסים בתוכי". את

אתי אנקרי ברגעים הכי אינטימיים שלה. שיר כאב ללא נשוא על עזיבת האוהב. לא רק רואים לה בעיניים, מקשיבים ללב. מרגישים את הבטן שלה. כשמדברים על פה ולב שווים – זהו שיר שיש להדגים וללמוד.  הניחוח המזרחי מוזלף אצלה בקילוח דק.  אני

הם יכתבו ביחד "כמה רגשות" (כמה?), יוסיפו כמה דמעות כי לשניהם יש אותה מנגינה ושניהם נולדו לשיר, לחייך ולחיות. זה הטקסט. משהו עמוק יותר? היום לא מסתכנים בחפירות. היום כבר לא מסתכנים בסולו. צצו זמרים מאיימים בז'אנר. יש להיערך בהתאם.

איתי לוי נעזר בשרותיו של עוד צמד כותבים (תמר יהלומי ויונתן קלימי) שמייצר שירי שברון לב לפי הזמנה לז'אנר הפופ הים תיכוני. סאגת גברים בוכים בלילה על נטישת האהובה לא תסתיים לעולם. גם הנ"ל עולים על הגל. צריך רק קול

האדמה רועדת, ענן כבד מכסה את השמיים. קול אחד הופך לקולות רבים במוסיקה המבליטה את הפער בין השחור לאור שעוד לא זרח, בין צמחי מרפא, ותמרות עשן. רוצה היוצר לומר: הפער בין הרצון למציאות אדיר. אני לא לבד בסיטואציה הזו.

הפניה בשיר היא בגוף שני אל מי שאיננה, ועדיין מאירה חזק את עולמה. התקשור הוא  ב"סימנים", צלילים אקראיים, או כפי שאניה בוקשטיין בוחרת לומר – "רעש לבן". דברים עדיין לא הושלמו ביניהן, אבל המשך הקשר הוא באמצעות The Sound Of

לכל מי שמכנה עצמו מוסיקה מזרחית מודרנית – תאזין לשיר הזה. מוסיקה מזרחית מקומית  אינה רק שירים לחתונות. יש מצב של התמודדות עם מציאות, שהיא נפוצה כמעט כמו חתונות. נכון שהעם הזה חוגג נוסטופ (מסעדות, חו"ל), אבל בכל בית חמישי

במילים פשוטות: האמונה הגיעה. היא פתרה בעיות. עכשיו קמה בתפילה. גם אם אפול – לא אירא, הולכת מאיה אברהם בעקבות הנאמר בתהילים ("גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי") היא אפילו מרחיקה עד סיפור משה

"אני שר בלי סיבה", מסיים מאור כהן את האלבום בקצב ואלס, ומפרט את כל הסיבות שבגללן הוא אינו שר. למה בכל זאת שר? – "כי ככה זה יצא". שניקח את מאור כהן ברצינות? זהו, שלא תמיד לוקחים את מאור כהן

יד על הלב: אין כמעט אם לחייל שלא מרגישה ככה. הצירוף של חרדה-דאגה-חוסר מנוחה-חוסר שינה-חוסר נשימה.  התהיות הקשות, המחשבות האובססיביות. כל הורה לילד מתפלל, שלו זה לא יקרה. בינתיים עוד מחזורים חדשים מתגייסים. הנייד הופך כדור הרגעה או מקור חרדה.

אורן ברזילי משווק עצמו בשביל אהבה. קחי אותי כי אני יודע כמעט הכל על החיים. בשביל לדעת אתה צריך לחוות "אלף אכזבות", לכאוב "אלף אהבות".  ברזילי כבר יודע מה טוב/ רע בשבילו, מתי לא להפסיק, מתי צריך לומר מספיק, הוא

הלב השבור מכוסה אבק, נחנק, נדם – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות.  דיקלה נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס

ניסיתי לשבץ את ה"חשמל מהשמש" של עמיר לב בזרם התודעה של השיר.  ניסיתי לכוונן עצמי אל כוונת המשורר. מה הסיטואציה שעולה לכם בראש? מה הקשר לסיפור? מה הסיפור? אבא מת. עכשיו הוא מצטער,  כי הוא יכול היה אחרת, אבל מאוחר

אנחנו חיים בעידן שכמעט כל סינגר חושב-מאמין שהוא סונגרייטר. למי שלוקח לעצמו את הקרדיט הזה – לא תמיד יש יכולת לבקר את עצמו. טל גבעמיר כתבה משהו על שמש, אור, עננים, שמיים כחולים ומעשים שיובילו לטוב.  יצא לה שרבוט סתמי, מלל

לפי הדף לתקשורת שצורף לשיר, דניאלה ספקטור ודנה איבגי החלו את הניסויים בכתיבה משותפת בחסות סדנת הכתיבה של יהודה עדר.  אין לי  מושג האם עדר הנחה את הסדנה, אבל מי שהנחה היה צריך להעיר להן על ריבוי כינוי הגוף "זה",

הכל כל כך בסדר, אז למה רע לה? פסיכולוגים ופסיכיאטרים ממשיכים לעשות מיליארדים מניסיון לענות לאנשים על השאלה הזו. גם אפרת קולברג משתתפת בחפירות הנדושות האלו שמסתכמות בשימוש ב"להיות או לא להיות". גם כאן המחשבות משומרות ושחוקות.  אני מאמין לקולברג שזה בא ממקום

שבור הלב רץ מתפתל מכאב ברחובות ושואל על מי שנטשה אותו. מה יכולים לעזור לו ברחובות? שמעתי עשרות טקסטים כאלה אם לא מאות, מהסוג שמאפיינים את שיר ההתבכיינות של האוהבים הנכזבים בז'אנר הפופ הים תיכוני. הייתי מפנה את בן גדסי

גירדתי את הראש. את מי אלי דראי מזכיר לי? אה, כן את אהוד בנאי. משהו בטון, במנגינה, בעיבוד הרוק-אוריינטאלי הזה. אני אומר את הדברים בשבחו של היוצר זמר הזה , לשעבר מתופף בלהקות "שלום גד והיהלומים" ו"העבד". השיר הוא פילוסופיית

"ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים/ לא ימחקו אותך/ אתה תמשך, עשוי מאותיות/ זה לא מעט/ משהו, בכל זאת, ישאר ממך". (חיים גורי) לא רק המילים. עכשיו אלה גם הצלילים שחברו למילים בספר-דיסק מפואר. גם הם  (הצלילים) ימשיכו את חיים

שנדבר באדמית? עפרית? יוני גנוט לא ממש מתכוון לשפה (לשון דיבור המשותפת לעם). הוא עוסק בשפה מטפורית. מי שחפץ להעמיק – האדמה היא מקור חיינו.  או כפי שנאמר – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם,  עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים". באדמה

נפש מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי

אני יכול להבין את המגמה של ספיר סבן ואנשיה. לא יתכן שעדן בן זקן תהיה המלכה היחידה בשוק הפופ המזרחי. יש זמרת לא פחות מוכשרת ממנה, נדמה לי – טובה ממנה, אז למה לא לנסות תחרות. תחרות היא עניין בריא,

אל תרימו גבה. אני מבין את קו המחשבה של שלמה ארצי. עומר אדם הוא אולי הזמר הצעיר הכי מבוקש כיום במקומותינו. ממלא היכלי ספורט. הוא מסלסל יפה, מאוד רגשני, הזמר שמגיע ללב, לפעמים קורע אותו. הנושא מתאים  – שבור הלב

המיית קולו של רועי  נויפלד מחלחלת מהצלילים האלה שנובעים מתחושה חלומית מול מי שבאה, עפה  וחולפת כמו פרפר שחי יום אחד,  חמקמקה לא ניתנת להשגה. רועי נויפלד שר על זמניותה של אהבה קוסמית, חומקת, חולפת. שיר פסנתר חורפי, מינורי, קול

"בגלל שאחרי המלחמה ההיא/ נולדתי אני/ בגלל שאחרי המלחמה נולדת אתה/ בגלל ששנינו הולכים לאיבוד/ בחיפוש אחרי העבר האבוד" את "בגלל" שכתב יעקב גלעד,  יהודה פוליקר לא שר. הוא זעק את המילים כמונולוג דרמטי, כשהרקע הוא קצב חזק ומרטיט. צריכים

המופע  נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא

המודעות למצב אידיאלי של שלמות מולידה התייחסות ל"לא מושלם".  דווקא מן החסר ניתן להבין את השלם – "מה היא שלמות אם לא אהבה שנעצרה ברגע הכי כואב שלה". מהו "מושלם" אם לא החיים בצל ה"לא מושלם". זוהי הדיכוטומיה ששולטת בהוויית