ביקורת שירים ישראלים

יש מצב של פאניקה בקרב אנשים צעירים, שלא מוצאים את עצמם, ובימי קורונה – על אחת כמה וכמה. טווח המצוקה עשוי לנוע משאלות זהות עצמי ועד חוסר תקווה ודכאון במצב הקיצון. עמית עגנון כתב את כל מה שמציק לו במציאות

לעיתים אנו חשים, כי משהו סוגר עלינו ואיננו יכולים לזוז. "לאן תישא פניך כשהכל סוגר עליך", שרה קורין אלאל.  התוהו ובוהו הנפשי מכניס את היחיד למצב של בדידות מול הזמן שעוצר מלכת, וכשאין לך לאן לשאת פנים, אתה יכול רק

"עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר". יוסי בנאי הספיק לחזור עוד פעם אחת אל הדוכנים של השוק. להיזכר בממתקי הסוכר של פעם וגם להקליט את שירו (התוכנית האחרונה של "מפגשיר" בערוץ 24) שנותר כאיזשהו פינאלה לדרכו. מיכה

נוי פדלון מתבכיינת בסלסול. יש לה את זה. כאן היא שרבטה משהו על התקופה, כמה קשה לה, ופונה לאלוהים לרחם, מתוך משוואה שהוא (אלוהים) מעניש על חטאינו. כיפורים בשער. תפילה עשויה לעזור. גם חגים נכנסים. השיר נכנס בזמן. הוא רוקד

שיר אהבה כחבית דבש. היא יפה "כמו שחקנית בסרט" (כולן יפות כל כך?). היא "האושר המושלם". חיפשתי בקומוניקט, אם מדובר בשיר חתונה. אכן: מז"ט לבני הזוג מאור אדרי את נאור פוני. חמסה, חמסה, חמסה. למה להיות סקפטי. רוצה אושר מושלם?

זמן קורונה מייצר גם שירים כאלה. מפסיקים להתמרר ולהתבכיין, וחוזרים לשבט אחים יחד סביב המדורה. יאללה פחמים כולם נדלקים ומשרבבים-משרבטים ביחד הבזק פילוסופי "הו כמה זמן יש בנצח", שמצטרף לאווירת הסבבה. גם כשאין מה לאכול יש מצב לכיף ביחד בלילה

נצא למסע בזרם התודעה של ראודור, שמגולם במטפורת טיסה שלפני התרסקות, רגע לפני לחיצה על כיסא המפלט.  מנסה לתאר את התוהו ובוהו שלא נראה כלפי  חוץ. מה קרה לחתיך עם הגיטרה, משפטים ששמע ממי שנשאר אצלה לישון, סיטואציה של אסון,

המאמץ של האחיות טלי ולירון כרקוקלי להגיע גבוה עוד ישתלם בגדול. במערב, הן, ככל הנראה, היו במקום טוב בטבלאות הבילבורד. ההצלחה קשורה לא רק ל"מה" (כישרון), אלא ל"איך". לפי השיר החדש, הן היו יכולות להיות במקום שבו נמצאת היום חבורת

אכן: שיר אהבה קטן. יש דמעות, יש גשם. כמה מילים על אהבה, אובדנה, משהו שנגמר/ שנשבר. תסכול. אין מה להתעמק. מסוג השירים שעל הנייר נראים משומשים, שבלוניים. אתה משאיר למוסיקה ולטון להשלים את החסר. נדב דלומי מספק את הצלילים הפנימיים.

"סתיו ברחובות עובר/ רוח ערב מפזר שלכת/ ילדים באור שקיעה/ מפרקים בחוף טירה" התאור הפסטורלי משהו של החורף הממשמש ובא יכול להטעות. הוא משמש רקע מטפורי לסערה קשה שהולכת וקרבה – "בין כל מראות התום/ שם באופק הכתום סופה רועמת/

יש מצב שמדופרסי קורונה מצטרפים בשירה לשירת המונים אופטימית בשיר הזה? אני רואה את סימן השאלה/ קריאה בעיניהם. אחי, אתה לא יכול לשיר כשאין לך מה לאכול. מצד שני: אלעד טרי חווה רגע של הארה/השראה: חבר'ה, צאו מהחושך, בואו נאיר

אני תמה מה גרם לאביאל קריב לקחת שיר לירי מזוקק כמו "שמח שבאת" מאלבום הבכורה של אביתר בנאי וליצור אותו מחדש בגרסת רוק עמוסת דציבלים. לא מדובר באינטרפרטציה חדשה לשיר, אלא במשהו שנשמע כמו שינוי מין – מהפך של ממש.

איך כותבים שיר חדש? יוצאים לדרך בלי מטרה. החיים מסביב נמשכים כרגיל, אתה סוטה לנתיב אחר, נשען לאחור, מפעיל טייס אוטומטי. תן לרמזורים ולתמרורים להשתתף בבריאתו של שיר אהבה פשוט. יש מצב, שיצא לך משהו מזה: "אַחֲרֵי הַכֹּל רַק שִׁיר,

פז פרל הוא זמר שנותן לקול ההומה לשמש סייסמוגרף של הלב. שיר הכמיהה הזה מעביר את המאזין לתדר פנימי. פרל כתב מתוך  תחושה של בדידות מתסכלת, כשלון להגשים מאוויי אהבה, גם מתוך ציפייה לגעת ב"משהו" הנשגב מבינה, שהוא ככל הנראה

יהונתן גפן תרגל כתיבה מליצית על רומנטיקה עקרה. הוא קרא לסיטואציה – "עוד יום תפל של אהבה סדוקה". לפי המוסיקה והקליפ – לא לקחת ללב ולריאות. יותר נכון – להעביר לאזור הרגליים. אנחנו בדרום אמריקה של סמבה ושמחה ברחובות, קצב

אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר

אז היא איתו או לא איתו? תיתן לו מפתח או לא? מה היא בכלל רוצה? שיצלול איתה עמוק לנשמה שלה? לחיות את הדימיון שמנגן לה על הלב. מה היא רוצה ממנו, מה היא רוצה מאיתנו? הטקסט המופרך הוא חלק מהפקת

למראית עין, המשכנו בשגרת חיינו, בלי לבקש לצאת מתוכה בדברים גדולים ונפלאים, אבל משהו התרחש, השלוה הופסקה, ואי אפשר היה עוד לעבור לסדר היום הרגיל. רחל שפירא כתבה על ההתמודדות הקשה ברגע של משבר ועל הצורך בנחמה ברגעים מסוימים וההיזקקות

משירי ההתאהבות היפים שהגיעו אל שדות הרומנטיקה המקומית. אורי בנאי נגע בה (באהבה) במנגינה חד פעמית, בריח, בטעם, בצבעים מתוקים, בפרפרים לבנים. המציאות והדמיון, הא בהא תליא. התאהבות היא מקסם א-רציונאלי בו נוטים חלק כל החושים. את התחושה הראשונית שנמשכת

בהבדל משירים המספרים על שברון ליבה של המאוכזבת, כאן דנה לב מכה על חטא – כמה הייתי מטומטמת שהאמנתי לו. ההתוודות הזו בנוסח "טיפשה טיפשה" על בגידתו בה לא יוצרת איזשהו נרטיב מקורי, אבל היא מכניסה איזשהו ניואנס עממי אותנטי

בשביל לבודד את הטוב – מראים את הרע. המנגנונים הנפשיים מייצרים תנודות. לעיתים אתה מרגיש רכבת משא שאליה התווסף עוד קרון.  יש רגעים שדברים מסתדרים, ואתה אפילו מתחיל להמריא, מנסה להתעלם מרעשי רקע של מה שאומרים עליך. יש רגעים שאתה

שירי מימון שרה בקול שקט ונוגה שיר לילד במנגינה ובטון תואמים. שירי ערש מאופיינים בנימה רגשנית ובמילים המבטאות עצב קיומי וחרדת ההורה לשלום ילדו ולהרגעת פחדיו. היא שרה "ניסיתי לשמור אותך ולהן עליך" ומה קרה? סביר יותר – שומרת ומגנה

אסף שריג נוגע בנושא נדוש: הפילוסופיה הקיומית. הוא (הנושא) עשוי להתעורר נוכח מה שעברנו בחודשים האחרונים ולעורר מחדש שאלות משמעות החיים והבדידות הקיומית. סארטר טען,  כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.

"איסטרן פארקווי 770" בברוקלין ניו-יורק הוא הרחוב בו ממוקם מרכז חסידות חב"ד, ובעבר בית מקדשו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הלא הוא הרבי מלובביץ'. (ה"צדיק") יהושע לימוני שר-מספר תמצית חווית ביקורו שם, שנעה בין חרדות נסיעה, מחלה שתקפה אותו וגעגועים

על איזה כאב שר אלנתן שלום? כל מה שהמאזין יודע הוא שהוא מחפש "יופי" בכאב. כלומר? איזה סימן הוא בדיוק מבקש שיישלח לו? אלנתן שלום כתב  טקסט  שעיקרו בקשה למשכך כאב, זה שירימו משבר, לגעת באמת, לקבל חיבוק, לעשות "סדר"

הסיפור של רועי ניצני הוא סיפורם של  יוצרים רבים, שנאבקים בעצמם, גם בסביבה לא מפרגנת. הלחימה לעיתים מסתיימת במפח. השאלה היא כמה אתה מאמין בדרכך, גם אם הבערה הפנימית לעיתים דועכת, ואתה חש סחוט, מאבד סבלנות, מרגיש גמור. ה"לא מתעייף"

אמרי כהן הלך עד הסוף בתיעוד החיבור בין נזקי מחלת ניוון השרירים חשוכת מרפא  התוקפת אותו ובין יצירת מוסיקה. זהו השיר שאנחנו שומעים, זהו הקליפ, שלשמו הסתייע בשחקן. אני נעזר בצורה יוצאת מהכלל במידע חוץ שירי שהועבר עם השיר: אמרי

שירי שבורי לב במסגרת "הז'אנר" מגיעים אלי בכמויות לא הגיוניות.  כל כך הרבה מאוכזבי אהבה, דואבי לב? רותם חן הוא אחד מרבים, לא יוצא מהכלל. מקונן בסלסול את התקף הגעגוע. בין הפריטים שמעוררים ריגושי כאב – מגנטים על המקרר עם

הצצתי לקומוניקט שהגיע עם השיר כדי להבין מה הניע את גיא מזיג לסערת הרגשות הזו (קראו מטה) השיר מספר סיפור שהתחיל ביום נפלא, ואז – רעם ביום בהיר – החבטה, הקרקע שנשמטה, החגיגה שנמהלה ב"צהלולים של בהלה" (ביטוי מקורי ייחודי),

מאמר של דוד גרוסמן תחת הכותרת "כולנו רקמה אנושית מידבקת אחת" על ימי מגיפת הקורונה, שהתפרסם בעיתון "הארץ", הניע את אחינועם ניני לתגובה בצורת שיר. גרוסמן פרסם את המאמר במרץ 2020. השיר של ניני יוצא בסוף מאי. החודשיים שחלפו לא