גיא ויהל

געגועים לילדות שכיחים אצל כותבי שירים. באידיאליזציה כזו –  קל מאוד ללכת לכיוון של – אז הכול היה טוב. "היינו מנגנים/ אף אחד לא שומע / לומדים שירים מבחוץ/ במקלט אטום/ כאן לא יפגע בי כלום". הכמיהה לשלמות הזו היא

אז מיהו הדובר בשיר? לא הוא עצמו? לא בדיוק כמו כולם, לא רק משתנה, אלא אף מתחפש למישהו אחר. ומה היא רצתה שהוא יהיה? דוד ד'אור עסוק במערבולת שאלות של מי אני ומה אני.  אני מחפש קשר לאמירה שלה, שהסתיו

מארינה מקסימיליאן שרה בעידון שקט, במנגינה קסומה חשבון נפש מנקודת זמן בהווה. על המאזניים מונחות טעויות העבר מול תקוות לעתיד. השירה המאופקת נובעת מכך, שהמילים אינן משדרות תחושה של תסכול או מרירות. היא לוקחת אחריות על מה שעשתה או חוותה

מארינה מקסימיליאן חוזרת לשנת העלייה שלה לארץ. היא הייתה אז בת שלוש. השיר הוא חשבון נפש. יש מילים כמו "חירות" שגורמות לאנשים לארוז מזוודות ולנדוד כדי למצוא את החופש במקום אחר. אבל אז מתברר שאידיאלים לחוד ומציאות לחוד. גם ב"פלשטינה"

גיא ויהל, יודעים לטעון  כמעט כל שיר באווירה דרמטית. גיא מנטש שר ברגש רב "מרוב אושר את לא יכולה את לא מצליחה לנשום", ואתה מנסה להבין מבין השורות על מה הדרמה. מה מקור העצות שהדובר בשיר מציע לה "תצליחי לרחף

טומי ויאן מבכים אהבה של פעם, וחוברים לגיא ויהל כדי לנתב את עצמם למסלול מיינסטרים מהסוג המלנכולי המזוכך. שיר על יחסים שהסתיימו – מנקודת מבטו. שתיקתה מעידה כי הקשר ביניהם, ההתאהבות הראשונה התפוגגו. אפילו הזיכרונות כבר אינם קונקרטיים. החלומות מפוזרים