שנצטרף? הימים עשרת ימי תשובה, או אם תרצו בין כסה לעשור. תקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה. הכונה – לא לתפילה, ויש כזו – של המבדיל בין קודש לחול, אלא לכל מי שחפצה נפשו ומבקש מעט חמלה והצלה, ובמיוחד לאלה הכותבים
"קחי רק מה שטוב לך" מציע גלעד שגב (המכונה עובר אורח – PASSERBY) למי שהסביבה אינה קוראת את שמתחולל בתוכה, ומציעה לה "פתרונות" מן השפה ולחוץ. הטקסט והשיר – גם הם סוג של אחד בפה, אחד בלב, נעימי מסלול אמצע הדרך, מידטמפו נגיש,
זה לא השיר שעליו הייתי מחלק תעודות הצטיינות לכותבים. געגועים לימי הילדות לשירים ולחלומות של פעם לא ממש מתחברים לעתיד אופטימי של מציאת בית ודלת פתוחים. מצד שני: ההתכנסות לשיר, שירת היחדיו הנלהבת חזקים יותר מאמנות צרופה. תזכורת: כל השפטים
אם ב"שקופים" קרן פלס ורון בוחניק שרו על עצבים חשופים, שריטות וסטירות, בשיר הזה הדואט משמש ביטוי לתשוקה לחיים בתוך תמונת נוף אידילית מעבר לנהר, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים פשוטים בבית מנייר רחוק מכל דבר. המנגינה, השירה כמו
מוסיקה כמרפא לנפש, כתחליף לספת הפסיכלוג. רמי קלינשטיין מביע מצוקה. הוא רוצה לדבר. מחפש מציאות חדשה כי – "השתגעתי באמת", "האגו התפרק לחלקים", "היתה לי אהבה שלא תחזור יותר". הפניה היא ל"ריבונו של עולם". תציל אותי. "תנער לי חזק את
האם אפשר להמתיק סיפור אהבה שגורמת התנגדות בחברה? במוסיקה הכל אפשרי. דודי בר דוד רקח ממתק נוגה מסיפור כזה. הבחור בשיר הוא "דרומי ביישן", בחירה בקלישאה סטריאוטיפית מיושנת, שאומרת כי הבחורה היא ככל הנראה "צפונית", "ילדה מבית טוב". לפי הקומוניקט
למה בדיוק מתכוון גושן ב"לחלום"? בטח לא לחלימה – חוויה שמתרחשת בעת השינה, שלבנאדם אין יכולת לשלוט בה ולכוון את השתלשלות העניינים באופן רצוני, אלא למשאלת נפש בלתי מושגת. ואם כן, מהי? יש מי שאצלו חלום מסתכם בוילה או מכונית
לשניהם אין כבר מה להסתיר. רואים עליהם את התחושות. העצבים חשופים. שניהם מבינים שזה המצב. השריטה שלו שרטה אותה. הנשיקה והסטירה שבעקבותיה. מתכון למלנכוליה מתוקה? תרצו: מתיקות מלנכולית. קרן פלס מבקשת התאהבות מחודשת. היא אוהבת דואטים. זה מסייע לה לנתב דרכה
באוריינטציה של טקסטים על פירוד בינו ובינה בז'אנר הפופ הים תיכוני, יש כאן ניואנס: האוהב אינו מקונן על מר גורלו, אלא מזדהה עם מצוקתה הנפשית של הפרודה ומעודד אותה לנסות לצאת מהבעיות שלה, לעשות מה-בראש יחד איתו, כי יש מי
אמיר דדון שר בתוגה עמוקה על יצר, תסכול ואי הגשמה במסלול החיים הקצר של הבנאדם. שאלות על מהות ומשמעות קיום. "אלוהים" בשיר אינו ישות באוריינטציה דתית, אלא קיים במשמעויות של תמיהה ותהיה כמו "אלוהים אדירים" או של מצב מתעתע (לאהבה
All You Need Is Love. בחסרונה (של האהבה) הנפש כותבת שירים. עידן חביב (ויתר על ה"רפאל"?) מפעיל נפש כדי לתרגם געגועי אהבה למילים. את השיר שמעתי באלבומו האחרון "קולות נושמים". הפעם – סינגל בלייב. לפי הקומוניקט המצורף "השיר מחובק ע"י הקהל",
דודי בר דוד מדבר על עצמו ומטיף בשם רבים. מצד אחד מי אני, מה אני ולאן אני? מצד אחר: "לא למדנו כלום". מה הקשר? מה הגשר? היוהרה בכתיבת מילים על ה"אני" ועל ה"אנחנו" אינה מבשרת, שנולד טקסט להתפאר בו. בר דוד
על מה היא בוכה? ממה היא נופלת? מה התסכול? איפה נעצרת האהבה? מרפא? – "הגשם" ישטוף את הגעגועים. למה להרוס טקסט? יובל דיין ממחזרת באותו טון שברירי מאופק שהוא סמלה המסחרי נרטיב על יחסי בינה-בינו שנמצאים בבעיה, עטופים בתוגתה. העיבוד וההפקה הולכים
אם מחלקים את המוסיקה לשירי קיץ ולשירי חורף, האלבום של עידן רפאל חביב אינו יוצא בעונה הנכונה. הוא מתחיל במשפט – "השגרה רובצת עלי כמו עופרת" בשיר המתאר את קולות הנושמים במרתפים. הם רוצים לאהוב, אבל לומדים להרפות. השיר רווי דימויים על
דודי בר דוד כורך את האני האישי עם ה"אנחנו" הכללי. דוחס לתוך השיר את כל מה שמרכיב את הקיום, אושר, מוסיקה, אפליה, מלחמה, צדק ועד פייק ניוז ולייקים. מנסה לחבר השאלה האישית – "מאיפה אני באתי ולאן"? – (המתבסס על
דודי בר דוד יוצא למסע זכרונות בילדותו/נערותו, מנסה להכיל פיסות חיים בזרם תודעה משחזר. הטקסט לא תמיד קוהרנטי – מצד אחד תיאורים ממוקדים של תמונות מהילדות, ומצד אחר ניסיון לשרבב עניינים שנוגעים בפרשנות הסטורית כמו "זוכר ת׳קשר בין הון לשלטון",
עידן רפאל חביב משתף את הטבע, כשהוא שר על יחסים בינו ובינה. הרוח הקרה, השמש, הפרחים, הציפורים, עננים, כוכבים, הירח. גם ילדים תמים גויסו לצורך התובנה. הם נקיים מאותם מטענים שמהווים מכשול אצל המבוגרים. חביב אינו יכול לנתק את הסביבה
השיר הזה כבר מתנגן בכל התחנות? תנו לי לשער, כי הועדות הממונות על רשימות השידור יעשו עליו V. מחניף לאוזן בהאזנה ראשונה. הבנאדם פונה אל אהובה מתוך איזושהי מצוקה. יש דרכים שונות לצאת מזה – אוכל מנחם, עבודה, חברים. אבל
"כשאין לאן לחזור/ הדרך סוף סוף נפתחת", שרה ריטה משפט של צרויה להב, לייטמוטיב באלבום החדש שלה. יש בשיר הזה ("מזמן") שורה נפלאה, מהסוג שנדיר למצוא בתוך מבול השירים שיוצאים חדשות לבקרים: "הלילה בא באצבעות חמות / פורט על נבל השכחה".
נוסטלגיה משדרת בדרך כלל אידאליזציה של העבר. ריטה הלכה על זה. הטקסט מוליך אותה לראות את העבר כמושלם, מתעלמת מפגמים וממצוקות כדי להדגיש את הטוב האבסולוטי שבעבר. זה העבר הנפלא או שהגעגועים מכניעים? לא ברור. הגעגועים הם לסוג של דלפוניות
איך זה להרגיש 65 כשאתה בן 30? לנתן גושן יש תשובה. הוא עדיין לא היה שם, אבל כותב שורות אלו יכול לספר לו: לא נורא. או: לא בטוח שגיל 30 נפלא, כשאתה מרגיש כמו 65. חוץ מזה 65 זה ה-55
ניכנס לאווירת המסתורין שמפזר עידן רפאל חביב. התמונה חורפית אירופאית. שלג ופתיתים שהופכים מטפוריים – פתיתי שלג שנתפסים בעדינות על הגגות ו"פתיתי סודות". העדינות בה יורדים הפתיתים משולה לעדינותם של סודות = נשיקות בהקשר סודי. בתוך התמונה הזו "קם זאב
תרצו – תורת חיים/ הוראות הפעלה להישרדות של עידן רייכל בעולם הזה. זהו שיר של הגיון ותובנות, הכרת מציאות "הגלגל המסתובב" בחיים, והכנות לקראת הבאות. טיפ: לא להביט לאחור. ללכת קדימה. וגם: אם איך יודע דברים – תמשיך לשאול. תקשיבו
סיכום דרך של מי שעבר כברת דרך, חיים מלאי פעולה ופעילות, ועכשיו עומד מול הזמן האכזר, מול פחדים, שחברים לא הצליחו להתמודד מולם. אבל הוא ממשיך לצעוד- לחיות, כבר אינו מוגן באותו שריון כבעבר. עכשיו רק – עבד של הגוף.
אז מה רוצה יובל דיין להיות כשתהיה גדולה? זמרת רוק, פופ, אוריינטאלית, סינגר סונגרייטר? ואולי זו אינה השאלה היחידה שצריכה להישאל אחרי הערב הזה. עם כל הכישרון, הצבע הקולי המיוחד, הזמרת ברעמת השיער השופעת נשארה מעט מרוחקת. בסופו של הערב התברר
תעשה מה-בראש שלך, תהיה אותנטי, גם אם אלה הפכים. אני בסיומו של האלבום. "אנשים" הוא שיר נוגה, שקסמו המלודי מהלך עליך. גלעד שגב שר ברגישות מהות חיים, שאומרת: ברור מה יהיה בסוף. נסה בינתיים לחוות כמה שיותר. תהיה הכל. תהיה
אמיר דדון שם עצמו על ספת הפסיכולוג. העימות בינו ובין עצמו אינו פשוט. השיר הוא ניסיון למצוא תשובה – כיצד להילחם בשגרת העבר ולדעת לבחור בטוב העתידי "מבלי להביט לאחור". כל החיים הם השוואה ביחס למה שהיה. הבחירה הנכונה תהיה ,
"להיכנס בין השורות לרגע/ לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן/ איך פתאום זה כובש את כולי ברגע/ אוחז בי, מטעה ועוזב/ אז שוב אני ישנה וליבי ער/ שוב אני ישנה וליבי ער" להיכנס בין השורות של יובל דיין
יובל דיין עושה שימוש מופרז במטפורת האור בשיר על יחסים במשבר, המוטיב הזה (אור) הופך לעיקר. יש בשיר "שמש" ו"ירח" וגם "אין לי אור משלי", "קרניך הגדולות" ו"אלמד לזרוח". השיר עמוס במטפורה הזו, והטקסט מתמסמס בקולה הרך והשברירי, שאינו מצליח
מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון, קיבלנו על הפתיחה קול חנוק-עמום, שנכנע לסאונד חזק, תאורה מרהיבה (צל"ש גדול לתאורן), שפתחה נפלא את הבמה. היתה התרגשות באוויר: לידי צילמה גברת את המופע באייפד. בן זוגה צילם בנייד. המעריצות לא הפסיקו לצלם ולהצטלם.
