אסף אבידן באקווריום
כל הגוף שלי מתפתל הלוך ושוב אבל זה מאוחר מדי אין תרופה ואין הרגעה כל הכאב הזה שאנחנו מייצרים הדבר הממושך, המטורף והגרוטסקי הזה שקראנו בטעות "אהבה" אבל זו לא אהבה גם הפסנתר שר איתו את המילים. אסף אבידן באקווריום
כל הגוף שלי מתפתל הלוך ושוב אבל זה מאוחר מדי אין תרופה ואין הרגעה כל הכאב הזה שאנחנו מייצרים הדבר הממושך, המטורף והגרוטסקי הזה שקראנו בטעות "אהבה" אבל זו לא אהבה גם הפסנתר שר איתו את המילים. אסף אבידן באקווריום
.אם אתם אוהבי קלפטר ז"ל – תתעלמו ממה ש-Yes עשתה לשירו "דמיון חופשי" באמצעות נועה קירל. קוראים לזה – הזנייתה של אומנות. כאנטיתיזה כקונטרה אלך אל פינת הנוסטלגיה.הוציא את קלפטר מהבויידעם ואתן לרוחות הרטרו להחזיר אותו. אנחנו בהקלטה חיה, בית
אני אוהב לחזור לשירים של הנטאשות. זה לא שכל שבוע אני מטפס על סולם להוציא איזה אוסף או את ה"בלה בלה", אבל הנה הזדמנות להתרפקות: מתאימה לי במיוחד המלנכוליות הפיוטית שלהם. דוכין המדוכדך תמיד השלים את שטרית הרומנטיקן הבלוזיסט. בואו
כמה שפבלו חיכה לרגע הזה, להגיד "ערב טוב, קיסריה", מול חמשת אלפים איש מתמוגגים. אז "ערב, טוב, קיסריה!" תודה שבאתם ונתתם לי את הכבוד להגיד "ערב טוב קיסריה". לפניי עמד פה שלמה ארצי, ובחיים לא הייתי מאמין שאני אגיע למעמד שלמה ארציי
שאספר מה דמיינתי לרגע? דמיון כל כך פרוע, שאני מהסס אם לספר. אבל נלך על זה: ובדמיוני מיקי גבריאלוב מכריז על האורח הבא, והנה – אל הבמה צועד מבויש משהו הבחור הגבוה והנחמד הזה ששר את מיטב להיטיו הגדולים אוחז
אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש, בלילות. והנה מתניעים שוב ונוסעים למקום הזה בין ים לחולות שבו זורחת השמש בלילות, לשיר שירי געגועים. עונת ההופעות כבר החלה. חום יולי אוגוסט יכניס שוב את עם
ג'ו לובאנו, הטנוריסט, יליד קליבלנד, הוא בנדלידר מטבעו, מצטיין בסאונד סקסופון מלא נשמה. כאן הוא מפעיל ביג-בנד שבמרכזו עומד הקוורטט שלו. בהרכב תופעת הסקסופון הטנור של בוסטון, ג'ורג' גרזון (George Garzone), החצוצרן בארי ריס (Barry Ries), הפסנתרן ג'ון היקס (John
בואו להופעה/הפתעה בלתי נשכחת של הטרובדור החוזר לימי בלפסט של השישים במאה ה-20 בהוליווד בול בלוס אנג'לס של המאה ה-21. Astral Weeks נחשב לאחד האלבומים הגדולים של השישים. הגרסה הראשונה יצאה ב-1968. ואן מוריסון שר בסוף Astral Weeks המקורי "אני
אצל דיאנה קרול,אין הרבה טקסים. לא מסרים ולא הסברים. בלונד על שמלה שחורה, שלושה נגנים. מתיישבת לנגן. לטס דה מיוזיק סווינג. ויש לה סווינג. שם אלבומה האחרון – "לילות שקטים" התאים לערב. יש לה נוכחות קולית (מ – Cool), מאופקת,
לד זפלין 02 ארנה לונדון 10 בדצמבר. מי שהיה שם – שיקום, שיצפצף, שיתקשר, שיכתוב. ושידע שמיליונים מקנאים בו. עכשיו אנחנו בהמתנה, לפחות לדי.ווי.די. כי הזפלנים לא הודיעו אם יהיה המשך לערב הזה. רוברט פלנט שר: "עבר הרבה זמן מאז
עזבו אותם מביקורת. איך לכתוב ביקורת על מוסיקה צוענית שנשמעת הדבר הכי אותנטי? פותחים בטראנס ומסיימים בטראנס. טאראף המטרפים. קרקס המוסיקה בא בעירה. משהו חם עד לוהט. כבר תרגום השם של החבורה נותן את התמצית. קוראים להם "חבורת שודדים הגונים".
באחד משיאי הערב, התבקש הקהל לקום ולהצטרף ל"במבולאו" עם דוד ד'אור והג'יפסי רייס, מהדורה עכשווית של הג'יפסי קינגס. אמפי קיסריה של השנה האחרונה הרי אינו רגיל לקהל יושב. משבי הרוחות הים-תיכוניים של המוסיקה ה"מזרחית" הביאו ליציעיו את הקהלים הכי חמים
כותבים את שמו Armandinho, אבל יש לומר ארמנג'ינו. לא כל מה שהעין רואה, האוזן מסכימה איתה. תגידו ארמנג'ינו בברזיל, ותגרמו לכמה עיניים לחייך. הצליל ששמענו מהארמנג'ינו בזאפה גרם לאוזן להתענג והעלה חיוך גדול על הפנים. ערב ברזילאי באוויר. גם שגריר
דבר אחד סיקרן אותי באותם רגעים: מה סשה ארגוב עצמו היה אומר על העיבודים שבולאני רקח למוסיקה שלו. כמו שאני זוכר אותו, הוא לא הכי אהב שעושים כל מיני מניפולציות על המוסיקה שלו. סשה אהב שהיא מנוגנת ומזומרת הכי קרוב
עשתה בחוכמה להקת "אמריקה". איך אפשר להוציא 12 חדשים כאשר מכירים אותה בעיקר מהלהיטים הישנים. אחרי הכל "אמריקה" מוכרת בזכות Horse With No Name, (דגימת סאונד למטה) "ונטורה הייוויי", "אל תחצה את הנהר", , Sister Golden Hair וגם ,Only In Your
Let's Impeach the president for lyin' And misleading our country into war Abusing the power that we gave him and shipping all our money out the door מצדיעים למוסיקת המחאה האנט-מלחמתית? בואו לא נהיה תמימים. זה לא כמו הרוחות החזקות
הוצאתי את התקליט של 1972. שני ילדים מתולתלי שיער יושבים גב אל גב. מצטלמים בשביל העטיפה. ואם נעשה חשבון בתוספת שנתיים מאז הקמת ההרכב (1970), ואנחנו מקבלים 39 שנים. בואו נרשום במילים: שלושים ותשע שנים עברו מאז שני יוצרים נפגשו
פיק רוק אלקטרו פופ על רקע מדונות בתוך אמבטיה סטייל אמנות קלאסית (חוש הומור או רצינות לשמה? ולמה הן לא רוקדות?), טקסט אינסטנט שמחובר היטב לצלילי הדאנס, שאמנם – כמה לא מפתיע שולחים לרחבות בלילה. ריקוד שלא נגמר – כמו
את "One For All" ניגנה השישייה בתחילת החצי השני של הערב. זהו הקטע שעל שמו נקרא ההרכב, למעשה הקטע שסטיב דיוויס, נגן הטרומבון של הערב, כתב בשביל חבורת המסנג'רס של ארט בלייקי, המתופף האגדי שהלך לעולמו ב-1990, שפגשתי כאן בהופעה ההיסטורית
ג'אז לרגעים "בלתי נשכחים"? למה התכוונו העורכים? האם לצלילים שמזכירים לנו רגעים כאלה בחיינו? שמסייעים בידינו לתחושת ה-דז'ה וו או אולי הקטעים כשלעצמם הם האולטימטיביים, ה"בלתי נשכחים". אחרי ששמעתי 13 קטעים, ג'אז מלודי להפליא, הייתי בוחר ב"ג'אז לרגעים רגועים". רגע
שיתופי פעולה בין ענקי מוסיקה שנראים מצוין על הנייר, לא תמיד מוכיחים עצמם בפועל. להיפך: הם יכולים להתברר כמגלומנים וחסרי השראה. אבל כשאגדות כמו הפסנתרן צ'יק קוריאה והגיטריסט ג'ון מקלפלין נפגשים, תמיד יש תחושה, שלא יכול לצאת מזה משהו רע, ויש
סטינג אמר בראיון לבילבורד כי " תמיד אני רוצה להפוך את השירים הותיקים לעכשוויים ככל האפשר … השירים משתנים כל לילה כשאני שר אותם, ואני תמיד שומע משהו שלא גיליתי בביצועים המקוריים. זה גילוי תוך כדי הביצועים החוזרים" … הוא
אלטון ג'ון – גם בגילו המתקדם – נשאר אקסהביציוניסט שבוחר לנגן בפסנתר אדום. לדבריו, לפני השיר החדש Believe, האדום מסמל אהבה, והוא עדיין מאמין באהבה. אלטון ג'ון קונצרט הפסנתר האדום. אלבום הדי.ווי.די. סובבנו מחוגים ל-2004. מנהרת הזמן מובילה ל-סיזאר פאלאס
בואו ניזכר. נובמבר 2005. לפני 16 שנים. פיל קולינס עדיין בשיאו. הערב התחיל כצפוי במפגן תיפוף. קולינס לא שכח כלום מהמקצוע הקודם שלו (כמתופף "ג’נסיס") יחד עם צ’סטר תומפסון ואיש ההקשה לואיס קונטה הוא פתח עם הצגה עד הסוף. איחוד
רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו. זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין,
שווה לחזור למורנינג ג'אקט של 2006 או לעשות הכרה למי שאינו מכיר, ובמיוחד באלבום לייב נ ה ד ר! (סי.די גם די.וו.די) למה? כי איכויותיו עולות על אלבומי אולפן, והוא מעביר למערכת השמע את האנרגיות של הקונצרט. ובמילים פשוטות: ביצועי
תחיית האינדי-בלוז-גאראג’ רוק? הצמד מג ווייט (שירה תופים) וג’ק ווייט (שירה גיטרה פסנתר) הוא האחרון שיעז להגדיר את התמהיל הנפלא-מוזר-מיוחד הזה. כל טרייק הוא סיפור אחר, צליל אחר, אווירה אחרת. וכולם ביחד הם תמצית הרוק שאינו פוזל למשהו, אלא אמנות
מוסיקת קאונטרי, עיבודי דיקסילנד. בלו גראס. ברוס ספרינגסטין הגיע לדאבלין לעורר געגועים ולהתגעגע בעצמו. מצדיע לשורשים של המוסיקה של אמריקה, שזה באיזשהו מקום נוגע לאירים. Eye On The Prize הולך לכיוון גוספל בשירה ודיקסילנד בעיבוד. וזה גורם לך לקום מהכורסה ולהצטרף לחוגגים ששרו עם ספירינגסטין
מה אצל שרית חדד כל-כך "פסנתר" שהיא הייתה ראויה לפתוח את פסטיבל הפסנתר מארח יותר מאשר, נאמר, חוה אלברשטיין? איזונים של אפליה מתקנת? קידום מכירות של הפסטיבל? אני לא הייתי מוחק שום אפשרות. לא יודע איפה יצא לכם לראות את
מי שלא הגיע להופעה הזו בפסטיבל ג'אז תל-אביב – לא הגיע לפסטיבל, ואני יכול רק לקוות שהטריו הזה או לפחות קהיל עוד יגיעו לנגן בארץ. קהיל, ענק ההקשה והמקצבים, מייצג את השורשים האפריקאים של הג'אז בדרכו המאוד אקזוטית. הוא מגיע