ריקוד ירח
התערובת הזו של סול מיוסיק עם בלוז וג’אז היא שמאפיינת את ואן מוריסון של תחילת השבעים, משהו שהוא ספג בילדותו האירית עמוק עמוק. מישהו כתב שלהאזין לאלבום הזה – זה כמו לחתום את דרכונך לפני שאתה נכנס למדינת המוסיקה של
התערובת הזו של סול מיוסיק עם בלוז וג’אז היא שמאפיינת את ואן מוריסון של תחילת השבעים, משהו שהוא ספג בילדותו האירית עמוק עמוק. מישהו כתב שלהאזין לאלבום הזה – זה כמו לחתום את דרכונך לפני שאתה נכנס למדינת המוסיקה של
החליפה הנורא מצועצעת הזו, הנורא "אמריקנית" ממש לא משקפת את הבחור בבלורית שעובר מהפסנתר לגיטרה ומפעיל טנור שמחלחל מיידית. רופוס וויינרייט לא משחק אותה אגו נפוח. שנון, מצחיק, בלתי אמצעי. ובעיקר זמר. קברט. מיוסיקאל. ותודה לאמא קייט על הליווי ב"מעבר לקשת
אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים,
במה להתחיל? בפרחים שזרמו נונסטופ לבמה? בהתפרצויות ההערצה? ב"חורשת האקליפטוס" שהיא שרה (בעברית) כשהיא ישובה על הפסנתר? קרא עוד
סוזן לוקחת אותך למקום שלה ליד הנהר / אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות / אתה יכול לבלות את הלילה לצידה / ואתה יודע שהיא חצי משוגעת/ אבל בגלל זה אתה רוצה להיות שם / והיא מזינה אותך תה ותפוזים
כמעט שכחנו לדווח על ארוע הסטורי: ב-2011 עשתה להקת טייק דאת Take That את הטור הענק-המרהיב-המצליח ביותר שבריטניה ואירלנד ידעו מעולם. The Progress Live Tour נערך ב-29 איצטדיונים ברחבי בריטניה בפני קהל שיא של 1.8 מיליון צופים. אם ניקח עוד
"רק אוהב אותך הלילה/ דמדומים ומנגינות/ והמתנה שלי הלילה/ בלי אותן האכזבות/ רק אותך רוצה הלילה/ אין לי כלום גם לא מילים/ ואני חולם חושב עלייך/ את כמו מיליון שירים" אחד משירי הגעגועים הנוגים והנוגעים בזמר הישראלי – למעשה שיר
קשה ולא רצוי להתווכח עם אגדות, במיוחד כאלו שעולות מן האוב עם דמויות אב של הרוק המקומי כמו סחרוף ופורטיס ומחזירות לבמה את סמי בירנבך. קשה להתווכח כי אני כמו שאומרים – קצת משוחד. הייתי שם בזמן שזה קרה, "קולנוע
היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, הגברת סזריה אבורה, אבל הסבירו לה שאם תעשן – תפעיל את גלאי העשן של המלון. הייתה עצבנית. תנו לה לעשן, מה רוצים ממנה עם הראיונות האלה. סזריה אבורה, אמא אדמה, הזמרת היחפה מכייף ורדה Cape
"סטארס" ו"ג'סי" שפותחים את האוסף, אומרים כמעט הכל על רגישותה של יוצרת, סינגר סונגרייטרית, ילידת ניו-יורק, שנעלמה לי במהלך עשרים השנים האחרונות. שני שירים שהם רגישות יוצאת דופן. עלעול בביוגרפיה שלה, מראה שג'ניס איאן "חטאה" בעבר בכתיבת שירי מחאה חברתיים
הבהיר הזה ממשיך להפעים. סלואו מחץ שהצמיד וממשיך להצמיד. בעת כתיבת שורות אלה עברו כבר כמעט 42 שנה מאז שהוא צעד 6 שבועות מיוני 1967 קרא עוד
מריאן פיית'פול (Marianne Faithful) שוב מגיעה. מתי שמענו לאחרונה את הקול העשן שלה? לפני 3 שנים, פסטיבל אישה בחולון. "שירים של תמימות וניסיון", נקרא הערב. מרץ 2008. הפעם, כשמאחוריה 47 שנות קריירה, פיית'פול מגיעה עם להקתה בעקבות אלבומה האחרון 'Horses and
ברשימת השירים שקיבלנו, צויין Whole Lotta Love כאפשרות/ בונוס. מובי אינו מת על קאבר ורשנס. אבל את השיר הזה נוהג לעשות יחד עם הזמרת הענקית שלו, ג'וי מלקולם. מי שנכח בערב הסוחף, יודע ש – Whole Lotta Love הגיע לקראת
בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של
מה קרה למוסיקת הרגאיי במהלך עשרים השנה האחרונות? קרו דברים, אבל לפי זיגי מארלי, כמעט כלום. אני לא מדבר על האלמנט הרפטטיבי של המוסיקה הזו, ועל העובדה שכמעט רוב השירים שלו נשמעים כמו שיר אחד. אני מדבר על "גרוב", על
טריו אבישי כהן נחת באמפי שוני למחרת פריז. ההופעה ה-51 (!) בחודשיים וחצי האחרונים. האמפי מפוצץ. מופע ג'אז סולד אאוט של ג'אזיסט ישראלי. יש דבר כזה. האמת? להגיד ג'אז על אבישי כהן – ממש לא מדויק. נדייק יותר, כי במקרה
רגע, אלטון ג'ון מילא את רמת-גן. למה לא בילי ג'ואל? לא פחות סינגר-סונגרייטר-פיאנו-מן, לא פחות טוב מאלטון, ואישית, אהוב עלי אפילו יותר. אני אומר את הדברים אחרי שעתיים ושלושים וחמש דקות באצטדיון Shea בניו-יורק, זווית טובה מאוד מהכורסה, מאה אלף איש,
דני סנדרסון חילק את האוסף לשני דיסקים – דיסק הלהיטים המכונה "הגלויים", ודיסק הלא-להיטים הנקרא "הנסתרים". השאלה למה לא ללכת רק על דיסק השלאגרים, היא שאלה טובה, שהתשובה עליה נמצאת בדיסק הנסתרים, שמכיל שירים מאותם אלבומים, שלא ממש כבשו את
התקליט שעל עטיפתו נראים עדנה גורן וקובי רכט בפינת שלמה המלך ארלוזורוב ת"א ליד תחנת אוטובוס דן (לרסקו) יצא בנובמבר 1968. 38 שנים אחרי, לא להאמין, עלו השניים לבמת מרכז עינב לשחזר את המקור. כול שיר נושא מזכרת. אבל נדמה
הנה באה מלכת הפאדו החדשה. הפירוש של פאדו הוא שיר פורטוגזי עצוב. כשמריצ’ה שרה פאדו יוצא בלוז פורטוגלי שנובע ממעמקים ומחלחל. פעם הייתה זו עמליה ודריגז שגרמה לצמרורים, אחר-כך שמענו את דולצ’ה פונטס הנהדרת. למריצ’ה יש קול קריסטל יפהפה, היא דרמטית,
פעם שניה שאסף אמדורסקי מבצע את "הרחובות ממריאים" למילים של דוד אבידן בהפסנתר מארח קרא עוד
הארכיון של הערוץ הראשון כרגיל מנצח, וכשמדובר בלהקות הצבאיות לדורותיהן – טריו הדי.וו.די הזה הוא אולטימטיבי ולא מפני שנעשתה כאן עבודת עריכה מיוחדת. להיפך: העריכה מיושנת, סתמית וחסרת השראה. אבל מה לעשות: החומרים המצולמים, רובם בשחור-לבן – הם עצמם המנצחים,
ברצלונה 20-21.11.09. הטור אופ דה יוניברס מגיע לעיר הקטלנית. זוכרים את אצטדיון רמת-גן? לא יודע מדוע הייתה לי תחושה שבברצלונה זה נראה ונשמע יותר טוב. נכון, מעומק הכורסה, מול 7 רמקולים שמקיפים את האוזניים, הכל נראה ונשמע טוב יותר. מצד
הסגנון העכשווי שלה, הקודם שלה. "המטרה הייתה לחזור לקצב ולקלילות של אלבומיה הראשונים", אני קורא עוד ניסיון לתאר את מהות החדש Loud. אל תמהרו להגדיר. מלכת פופ וההיפ הופ (רק בת 22, ותראו מה היא כבר עשתה!) אינה עוסקת בהגדרות,
מייקל ג'קסון "ממשיך" לספק מוסיקה. עולם הריתם נ' בלוז אינו יכול בלעדיו? התעשייה תמשיך לחלוב אותו, כי כבר הוכח כי כוכבים מתים עושים יותר כסף מכוכבים חיים. מצד שני: תקשיבו ל – Ne–yo. אחד היורשים, אם לא הגדול מכולם. מתכתב
מעריצים ללא לאות יגידו: יש לי כבר הכל, אבל מה– מדליק. מי שלא (מעריץ, או אין לו הכל) יקבל אוסף של להקת רוק שאין ויכוח עם מי שיפריז וייסחף – אחת מהלהקות הגדולות בתולדות הרוק. לא חוכמה לתת את It's
אם מדברים על ענקיות ג'אז, אז סטייסי קנט היא "ענקית", אבל לא במובן של דיווה או "פאם פאטאל". סטייסי (ילידת ניו-יורק, כיום חיה בלונדון) נראית-לבושה הכי פשוט, איפור דליל, משקפי ראייה, מפזרת חום. שרה נפלא, דיקציה, פרייזינג. עונג. והעזר כנגדה –
אידיאליזציה של אהבה? יש משהו כזה. אבל אייל בן צור יוצא ממחסור בה (באהבה) ב"דקות מאושרות" נשמע כמו סם לרומנטיקנים חסרי תקנה. הדובר בשיר יבנה לה תוכנית לכמה דקות מאושרות. בטח שיש קיטש יפה. זה בדיוק זה. קול לא גדול (הזכיר
אחרי שלוש שנים של הרפתקאות מוסיקליות שונות, אריק טרופז, החצוצרן הצרפתי המהולל, חוזר לקוורטט שלו. בנואה קורבוז Benoît Corboz – על הקלידים (אורגן המונד, פסנתר רודס), סופי האנגר – שרה Let Me Go וגם שיר של דילן Dirge. את האלבום
קודם כל הסינגל החדש Shame, שכתב עם גרי בארלו, על רקע חזרתו לשורות טייק דאת'. הסינגל מציין את הדואט הראשון של השניים, גם השיר הראשון שיתוף הפעולה בכתיבה מאז שרובי פרש מהחבורה. 39 השירים בדיסק כפול מסכמים מספרים מדהימים: רובי