בסוף הערב, אחרי 17 שירים, נשמתי לרווחה. יצאתי לאוויר הקר והגשום בהרגשה שלא אבדה תקוותנו, שבתוך הג'יפה התרבותית יש איים שכדאי להגיע אליהם ולא דרך הזרם המרכזי. "החצר האחורית" היא אי בודד של מוסיקת רוק שאינה עושה חשבון לאף אחד.
קורים דברים בחצר האחורית של יענקלה רוטבליט, יוצר ופזמונאי שחותמו על הזמר המקומי לא יסולא בפז. התכנסו שם המוסיקאים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף ויצאו עם 14 שירים, שהם קברט פוליטי חברתי סטירי רלוונטי, ציני, מעורב, נוקב. הוא מתחיל
"שיר לשלום", מהשירים הטבועים חזק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי , נחשב שיא ומהפך בתולדות הלהקות הצבאיות, משום היותו אחד השירים היותר חריגים שנכתבו ללהקה הצבאית, ניסיון לשבור את המיתוס של שיר ההלל של שמחת המנצחים במלחמות. קרא עוד
חכמים אינם משמיעים את דבריהם בצעקות, אלא בנחת, בשקט ובסבלנות. החכמה שבדברים והאמת שבבסיסם מייצגות את המסר, וטבעה של האמת שהיא מדברת בעד עצמה. יענקל'ה רוטבליט איש מועצת החכמים, נעזר בהרכב "החצר האחורית" וגם ב"זמר נוגה" ("התשמע קולי רחוקי שלי")
יענקל'ה רוטבליט מקדיש את השיר "לרעינו שלא שבו איתנו. אנחנו מנסים להיות ראויים. אתם איתנו מאז ולנצח. חברים לא שוכחים חברים". את זכר מותם של נופלים ש"נמהל בחייו" (של רוטבליט) – מביע קולו העמוק, הדרמטי, המאופק והזועק של יהודה פוליקר.
רוטבליט הוא הכי רוטבליט כשהוא שר את שיריו. השירים שלו הם מפעל חיים במוסיקה המקומית, כתב למי לא, מאיינשטיין ועד קראוס, אבל יש רגעים שרוטבליט רוצה לשמוע את שיריו לא איינשטיין ולא קראוס אלא רוטבליט. ויש לו כאלה.הנה בלדה שמספרת על התאבדות
