אחרי עשרים שירים, הבנתי שאני רוצה להיות זמר. אם להיות זמר, אז הראל סקעת, תסלחו לי על ההיסחפות. לא שלא ידעתי משהו שלא ידעתי עליו קודם. הקול, החיוך, המניירות, הג'סטות, העמידה, הישיבה. טון הרגש הגואה. הכל אותו הדבר, אבל הערב בהבימה היה תזכורת
אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים,
מי אינו אוהב רטרו? שיקום. אף אחד לא קם? בטח שלא. רטרו היום זה סולד אאוט. רטרו מחניף. רטרו הוא חבל הצלה לקלאסיקה. תפסיקו לבלבל ת'מוח עם שירים חדשים. מה שהיה הוא שיהיה. הישן הוא הטוב. הישן והטוב. מתי כספי
במה להתחיל? בפרחים שזרמו נונסטופ לבמה? בהתפרצויות ההערצה? ב"חורשת האקליפטוס" שהיא שרה (בעברית) כשהיא ישובה על הפסנתר? קרא עוד
יתקן אותי שלומי שבת, אבל לפי רשימת השירים שבידי – הקהל החמיץ הדרן. הוא פשוט הלך הביתה בלי לקבל אותו. אני יכול להניח כי אחרי מחרוזת להיטים רביעית, הקהל הבין כי תם ונשלם. אז לעם ישראל הנכבד, שהגיע להאנגר 11 בנמל,
לא האמנתי שאגיע במזג אוויר כזה לבארבי. מתברר שאני צריך לפעמים להאמין בעצמי. ננסח זאת קצת אחרת: מי שאינו מאמין, שיש רוק ישראלי, שבשבילו כדאי לצאת בלילה סוער למועדון רוק בהרצל פינת סלמה לשמוע "נערות ריינס" – נשאר בבית תחת
היא מתנה אהבים עם הקמנצ'ה (כלי קשת ארמני בצורת כדור), שמנגן האורח מארק אליהו בשיר "עד שתעזוב", צליל יפהפה שהזכיר את הפרויקט של עידן רייכל. כינור, אקרדיון, כלי נשיפה ואפילו שופר מגויסים לשמחות החדשות שלה. הקהל הזה שהתכנס בהאנגר לא הגיע
סוזן לוקחת אותך למקום שלה ליד הנהר / אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות / אתה יכול לבלות את הלילה לצידה / ואתה יודע שהיא חצי משוגעת/ אבל בגלל זה אתה רוצה להיות שם / והיא מזינה אותך תה ותפוזים
פגישות מחודשות במוסיקה הם לעיתים יותר משאלת הקהל מאשר רצון האמנים, זיהוי של פוטנציאל הצלחה מסחרית מחודשת יותר מאשר ניסיון ליצור יצירה חדשה. ההתרפקות יותר מהתחדשות. אני מקשיב לשני תקליטים של ריקי גל ומתי כספי. "מה זאת אהבה" מ –
"רק אוהב אותך הלילה/ דמדומים ומנגינות/ והמתנה שלי הלילה/ בלי אותן האכזבות/ רק אותך רוצה הלילה/ אין לי כלום גם לא מילים/ ואני חולם חושב עלייך/ את כמו מיליון שירים" אחד משירי הגעגועים הנוגים והנוגעים בזמר הישראלי – למעשה שיר
אחרי שחיממה את "אינטרפול" באוגוסט שנה שעברה, מתאחדת שוב "כרמלה גרוס וגנר" ל-4 הופעות במופע שייקרא "פרח שחור" . כרמלה גרוס ואגנר הוקמה ב-1989 – למעשה הרכב שהוביל ערן צור, נגן הבס בלהקת טאטו, שהחל להופיע כסולן בשירים משלו, חלקם
קשה ולא רצוי להתווכח עם אגדות, במיוחד כאלו שעולות מן האוב עם דמויות אב של הרוק המקומי כמו סחרוף ופורטיס ומחזירות לבמה את סמי בירנבך. קשה להתווכח כי אני כמו שאומרים – קצת משוחד. הייתי שם בזמן שזה קרה, "קולנוע
היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, הגברת סזריה אבורה, אבל הסבירו לה שאם תעשן – תפעיל את גלאי העשן של המלון. הייתה עצבנית. תנו לה לעשן, מה רוצים ממנה עם הראיונות האלה. סזריה אבורה, אמא אדמה, הזמרת היחפה מכייף ורדה Cape
לי גאון לוותה עצמה בתוף בומבו מסורתי (מעין בס דראם) שמוצאו מהאנדים, שהזכיר לי את מרסדס סוסה, הזמרת הארגנטינאית המופלאה. משהו דרום אמריקני במוסיקה שלה? לא. אבל איזשהו ניואנס שלא הייתם מקבלים מכל זמרת. מעיד משהו על אקלקטיותה, סליחה על
"סטארס" ו"ג'סי" שפותחים את האוסף, אומרים כמעט הכל על רגישותה של יוצרת, סינגר סונגרייטרית, ילידת ניו-יורק, שנעלמה לי במהלך עשרים השנים האחרונות. שני שירים שהם רגישות יוצאת דופן. עלעול בביוגרפיה שלה, מראה שג'ניס איאן "חטאה" בעבר בכתיבת שירי מחאה חברתיים
הבהיר הזה ממשיך להפעים. סלואו מחץ שהצמיד וממשיך להצמיד. בעת כתיבת שורות אלה עברו כבר כמעט 42 שנה מאז שהוא צעד 6 שבועות מיוני 1967 קרא עוד
מאז שהתרוצצתי איתו לפני איזה שלושים שנה בתחנה המרכזית הישנה במסגרת כתבת תחקיר על שוק הקסטות (פעם קראו לתקליט מזרחי – קסטה), לא יצא לי לשוחח עם בועז שרעבי. למה? בעוונותי, נטלתי את עט/ מקלדת המבקר, ומאז הלכו והתמעטו הראיונות
מה, עוד לא קמה מחאה נגד פסטיבל הפסנתר מארח 2011? איפה שיבצו את "המוסיקה המזרחית המנצחת", שקיבלה השבוע שער במקומון חולוני של ידיעות, שניסה לגזור עוד קופון על החאפלה הלאומית הגדולה, בהקדישו גיליון שלם לנושא. מוכן לאכול כובע אם פסטיבל הפסנתר
תורת האבולוציה של הפריטה בגיטרה אינה יכולה להיות שלמה-מדויקת ללא פאקו דה לוסיה. Paco de Lucia. (יש כותבים פאקו דה לוצ'יה.) הוא בן 64. נולד כפרנסיסקו סנצ'ס גומס (בספרדית: Francisco Sánchez Gomes) אלחסירס, ספרד. יוצר וגיטריסט, מוביל קו של סגנון
ג'אז פיוז'ן עובד טוב בישראל. אחרי ההופעה של גרג האו, סטוארט האם ודניס צ'מברס באוגוסט האחרון ברידינג, מגיע עוד טריו ג'אז פיוז'ן עם הגיטריסט סקוט הנדרסון, דניס צ'מברס (ממש אותו הצ'מברס של אוגוסט) וג'ף ברלין על גיטרת בס. סקוט הנדרסון
לא ספרתי כמה סיגריות הציתה מריאן פיית'פול במהלך הערב עד ל-Strange Weather של טום ווייטס בסיום. חצץ על המיתרים שלה יספוג עוד זיהום. בשוני היה דווקא מזג אוויר מאוד לא סטריינג'. האיר לה פנים גם לקהל. What a night! היא אמרה
אני לא מאמין שדון קרלוס האמין. עם כל הכבוד ל-Zion, למלך דוד, ל-Izrael, שככה תקבל אותו תל-אביב. קשה לצפות לקהל נלהב כזה,שנראה ונשמע, כאילו הוא לוקח מחר את המטוס הראשון וטס לקינגסטון לפגוש את רוחו של היילי סילסי כמו שחסידי
מריאן פיית'פול (Marianne Faithful) שוב מגיעה. מתי שמענו לאחרונה את הקול העשן שלה? לפני 3 שנים, פסטיבל אישה בחולון. "שירים של תמימות וניסיון", נקרא הערב. מרץ 2008. הפעם, כשמאחוריה 47 שנות קריירה, פיית'פול מגיעה עם להקתה בעקבות אלבומה האחרון 'Horses and
כמה טוב שאנשי ג'מייקה קופצים לפעמים ל – Zion , להזכיר מה זה רוטס רגאיי אמיתיים. הפעם דון קרלוס, איש הרגאיי שנוחת ללילה אחד למועדון שבפינת הרצל סלמה. קרלוס נולד כארבין ספנסר Euvin Spencer בשנת 1952 במזרח קינגסטון, ג'מייקה, בשכונת
לקראת סיום עלתה לבמה דיאנה גולבי. ריח של "כוכב נולד" עמד באוויר. המנגינה הזו של "בדרך שלך" – איך אומר שיר האודישנים של כוכב נולד מעונה 9 – המנגינה על עצמה שוב חזרה, כאילו עידן עמדי עדיין ממשיך את המומנטום.
ההשוואה לג'וי דיוויז'ן אולי מתבקשת, אבל אם אפשר לסכם כבר עכשיו – להקה טובה, אם כי לא מי יודע תירשם כאחת הלהקות המרגשות שהופיעו פה. רשמתי את תגובת הקהל. ראיתי את ההתלהבות שלו. אצלי משהו לא חלחל בהופעה הזו. אני
מארק רונסון שמגיע החודש לישראל ובוי ג'ורג הביעו הוקרה משותפת לזמרת איימי ויינהאוז בפסטיבל 'I want My MTV Ibiza' באיביזה. תחת שמיים מעוננים ברקים רעמים וגשם, הצטרף בוי ג'ורג' למארק רונסון לביצוע של Somebody to love me וגם ל –
האב הבן ורוח הרוטס. הבן הגיע. כל השאר – פחות. אתה לא באת לבוב מארלי, אמר לי מישהו. אתה באת לזיגי. הבן זה לא האבא, וגם הרוח לא רוח פרצים. אמרתי לו: אתה צודק. למה להטיל על הבן את כל
בסוף הערב הייתה תחושה, שדרגת העניין בתכנים-הצגה של לורי אנדרסון השתוותה כמעט לדרגת השיעמום בתשעים הדקות של המיצג. כמעט צחקתי, כשהיא עלתה בסוף הערב לתת הדרן קצר בכינור. זה לא היה ערב להדרנים. לא שהופתענו לרעה. מי שציפה למשהו אחר, טעה
אתם רוצים להגיד לי שעומר אדם ממלא את קיסריה ודניאל דור לא?! איפה טעינו? איפה הוא טעה? זה בגלל שהוא "אשכנזי" ואדם "מזרחי"? תסבירו לבור ועם ארצות כמוני – למה דניאל לא ואדם כן. אילו אני נערה בת 14-15-16, בטוח
