איטליה נמצאת חזק על מפת הנוסטלגיה המקומית. כול שיר נושא מזכרת. פעם, להזכיר לכול המתגעגעים, המושג "אירוויזיון" היה רחוק מאיתנו כמרחק בין הרדיו לטלוויזיה. בשביל העם היושב בציון היה רק פסטיבל אחד – פסטיבל סאן רמו האיטלקי. אנחנו מדברים על
גם מי שלא חווה סיקסטיז בזמן אמת, יכול להידבק במחלת הנוסטלגיה. אין כמו שירי האהבה התמימים של השנים ההן. האוסף נקרא ע"ש הסרט "הנוער לשלטון" סרט מדע בדיוני מ-1968 (במאי: בארי שיר) המגיב למהפכות שנות ה-60 החושף את הצדדים הפחות
מה המוטיב הכי מאחד את האהבה למוסיקה בכל העולם? נכון מאוד – הקצב. יש לך קצב טוב, ולא הכי משנה לך מה מקור המוסיקה – איסלנד, איטליה, טימבוקטו. כחברה שמתחקרת מוסיקת עולם, מגיעים אנשי פוטומיו גם למוסיקה הפופולארית-קצבית-מרקידה בנקודות שונות
שנות ה-60 הביאו מהפכה במוזיקה המודרנית, מרוקנ'רול לפולק ועד R&B ועוד הרבה יותר. רבות מהתרומות החשובות ביותר נעשו על ידי זמרות. האמניות הטובות ביותר של שנות ה-60 הותירו חותם קבוע לא רק על המוזיקה אלא על התרבות כפי שאנו מכירים
פיק רוק אלקטרו פופ על רקע מדונות בתוך אמבטיה סטייל אמנות קלאסית (חוש הומור או רצינות לשמה? ולמה הן לא רוקדות?), טקסט אינסטנט שמחובר היטב לצלילי הדאנס, שאמנם – כמה לא מפתיע שולחים לרחבות בלילה. ריקוד שלא נגמר – כמו
כמו הצוענים במהותם – למוסיקה צוענית אין זהות ברורה. צוענים הם עם נוודים שמוצאם המדויק אינו ידוע, אם כי ההשערה הרווחת היא שמקורם בצפון מערב הודו. בפי עצמם הם קרויים רומה (Roma, רום ביחיד). כיום שבטי הצוענים חיים בעולם כולו,
להיטים של ניק קייב? קייב הוא אינו אמן של מצעדים. נקרא לאלבום – אוסף של מובחרים. דווקא בסדר לא כרונולוגי, מושג "המובחרים" של קייב הוא אפקטיבי. אספו שירים טובים של קייב. בעיקר מהבלדות המשובחות שלו. למעשה, אלה השירים של קייב שתמיד אהבנו
המושג World Music מתייחס בדרך כלל לז'אנרים שאינם המוסיקה של צפון אמריקה, גם של בריטניה, סגנונות רוק, פולק, קאונטרי, למשל, אינם נכנסים תחת הז'אנר הזה כמו גם כמה סגנונות אתניים שאינם נחשבים "מוסיקת עולם" כמו רגאיי ג'אמייקני או פופ לטיני. כמעט כל
מה זה רגאיי לטיני? רגאיי הוא רגאיי הוא רגאיי., וגם אחרי ששמעתי את "מוצ'אצ'יטו בומבו אינפיירנו", "מאקאסו", "רדיו מאלנגה" מספרד, לוס קפרס מארגנטינה, "גונדואנה" מצ'ילי, לא בטוח שאני מוכן לאבחן מהו רגאיי לטיני. מה שבטוח: רוחו של בוב מארלי ממשיכה
יש מוסיקה שעושה לך חשק ללמוד שפה. איך אפשר לשחות בים המוסיקה הברזילאית בלי פורטוגזית? זה עניין תרבותי. אבל כמו שידוע, אוהבים סמבה בלי להבין על מה היא שחה. נותנים לצלילים לדבר במקומם (של המילים) זה לוקח אותנו למקום אחד:
שבעים מי יודע? מי יודע? כלומר איך אפשר לאפיין עשור כל-כך עשיר במוסיקה, למצוא מקשר בין טום פטי, לד זפלין, פליטווד מאק, קווין, ג'טרו טול, איי.סי/די.סי, סקס פיסטולס, אבבא, טוקינג הדס, בלונדי. תגידו סגנון: פרוגרסיב רוק. הרד רוק. גלאם רוק.פאנק. סול.
כמו ב"מנהרות הזמן" הקודמים, מדובר בשם סתמי שלא אומר שומדבר לגבי המוטו של האוסף המתבסס על תוכנית רדיו של ירון אשבל. יכול להיות שקיים איזשהו ביקוש מהעבר שאשבל ופונוקול עלו עליו, אבל אם מחפשים מוטו אז הוא: איך לייצר תמהיל קצבי מתקתק
הדיסק כולל סוגים של מפגשים בין מוסיקה קלאסית לג'אז: עיבוד של יצירות או אילתור עליהן, ומוסיקה מקורית בהשראתן. כשז'אק לוסייה מאלתר על הפרלוד מס. 1 לבאך זה עדיין נשמע טרי ויפה, אבל באותו סגנון כמעט – המפגש בין הפסנתרן קלוד
2022. כן, אנחנו ב-2022. על השיר שפותח את האוסף – Love Is Many Splendored Thing כתוב – שנת 1955. שישים ושבע שנים כבר עברו, וכשאני שומע את "ארבעת האסים" (The Four Aces), אני חוטף שבץ לב נוסטלגי. האסים האלה יחזירו
אני חוזר לדיסק הזה שיצא ב-2004. נעזוב את האוונטה של "חצרו של פרנס". אבל אין כמו הבחירות של שמעון פרנס – מהחצר, מהמרפסת, מהאולפן. אפשר להתענג על האוסף גם בלי זה. הסלט האינסטרומנטלי לוקח אל הרבה מנגינות יפות, ותיקות ופחות ותיקות,
הניגונים האלה של שיריו של נתן אלתרמן ממשיכים לחזור ולהפעים. מלחינים וזמרים תמיד נמשכו אליהם, הפשוטים גם המורכבים, לפעמים הביזאריים. האוסף – שמכיל מבחר מהמנגינות והביצועים מהיפים בזמר העברי. תערובת מייצגת של מוסיקאים – מרדכי זעירא, משה וילנסקי, נחום היימן, סשה
טון הרגש הגואה של אביתר בנאי נישא על מנגינה מעוררת געגועים. הוא פונה אליה כמי שמציע לה את האפשרות האחרת בחייה – להשתחרר לברוח בריחה ספונטנית לאור הזריחה גם בלי שמישהו ירדוף אחריה. למעשה בריחה מהדברים הפנימיים שגורמים לעייפותה – עד
ג'אז לרגעים "בלתי נשכחים"? למה התכוונו העורכים? האם לצלילים שמזכירים לנו רגעים כאלה בחיינו? שמסייעים בידינו לתחושת ה-דז'ה וו או אולי הקטעים כשלעצמם הם האולטימטיביים, ה"בלתי נשכחים". אחרי ששמעתי 13 קטעים, ג'אז מלודי להפליא, הייתי בוחר ב"ג'אז לרגעים רגועים". רגע
הז'אנרים שזכו לחשיפה תחת משבצת "מוסיקת העולם" בסדרות "מסביב לעולם" של חברת "פוטומאיו", היו הרגאיי והסלסה, פחות הטנגו שעדיין מזוהה כארגנטינאי כמעט בלעדי. עם זאת, ישנם כמה אמני טנגו מצוינים ברחבי העולם ( בעיקר באירופה), והאוסף הזה מציג רשימה של
דף היח"צ שהגיע עם הדיסק מדבר על "מוסיקה נוסטלגית ומתוקה לסבא וסבתא, לאבא ולאמא, לדור המבוגר, לגיל הזהב, שירי נערותם ואהבותיהם הראשונות… אי שם בחמישים. רק שכחו לציין שמותר להביא את זה גם לבני 30 ומעלה/מטה, שאמנם לא היו בתכנון
אני אוהב את הבחירות של שמעון פרנס. יש לו את הטאץ' הזה לעממי המפולפל, לאקזוטי הייחודי, לקליט והחם, לשיר שמתכוונן ישירות ללב. הוא אינו פופוליסט בכוח. הוא אינו פונה למכנה המשותף הבינלאומי של אולם השמחות. למרות אהבתו לתרבות המוסיקלית של
אני מכנה את האוספים האלה – החולשות הנוסטלגיות של הקולקטיב. ל"שירים בצרפתית" יש חולשה מיוחדת. "שירים בצרפתית" היה מושג גם אצל מי שלא הבינו חצי מילה בצרפתית, ממש כמו "שירים באיטלקית", שגם להם הייתה עדנה שתוקפה לא פג מעולם. "שירים
שנתחיל ב-DVD? חמישים דקות של גדול זמרי הג'אז ב"רויאל פסטיבל הול". השנה היא 1971. אז ככה: שווה, לדעתי, לרכוש את עסקת החבילה רק בשביל דיסק ההופעה הזה. כעבור 4 שנים,ב-1975 היו לי הזכות והעונג לשמוע אותו חי בבנייני האומה בירושלים
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. פינה חמה. אוסף נעימות שרבות מהן נושאות מזכרת. התוכנית – "הליכה בחלום הנעימות הבלתי נשכחות" של רשת ג'. האוסף המשולש שיצא ב-1995, התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק
החצוצרן דוק צ'יטאם הקליט את I Gotta Right To Sing The Blues כשהוא חגג 91. ניקולאס פייטון הקולגה לדואט היה בן 23 בלבד. דואט נגני חצוצרה מפגש דורות בצומת המסורתי הישן והטוב של ניו-אורלינס. הפתיחה מביא אף היא חצוצרן קרמיט
שמישהו ינסה לקום ולסתור את הקביעה הבאה: בישראל רוקדים מה שנקרא "ריקודי עם" יותר אנשים מכל מקום אחר בעולם. ריקוד עם הוא אחד המוצרים המבוקשים-נצרכים ביותר בתרבות המקומית. ד"ר דן רונן, שכתב על הנושא בספרו "ריקודי העם בישראל", קבע כי
הלאטין ג'אז תמיד חוזר, וזה טוב. לאטין ג'אז זה למעשה, לטינו-אמריקנו. במחצית הראשונה של המאה הקודמת הגיעו הרבה נגנים-מהגרים קובניים לערים כמו ניו-אורלינס לחפש עבודה. מכאן מתחיל החיבור – בין הג'אז והבלוז האמריקאניים למקצבים הקובניים. אבל הפריחה הגדולה בחיבור בין
רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו. זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין,
את האוסף הלטיני יש להחזיק בהישג אוזן. רגעי קסם? קסמי שלי אינו קסמה שלה. אבל יש כאן כמה כאלה מקסימים – שהם עבורי רגעים של עונג. אוסף מכל הבא ליד, סלט ושאר יקות ופירות, ובאמת כדאי לבחון כל קטע בפני עצמו. אבל
שירי האהבה של הקאנטרי? אילן בן-שחר שאסף וערך, לא ממש הלך על קונספט של איתור שורשי הקאונטרי ודגשים על הזמרים האותנטיים של הסגנון. אותו עניין בעיקר המיזוג בין פופ וקאנטרי או הגעגוע לצלילים מוכרים מהימים שסלואו היה "קרייזי" בביצוע פטסי
