שלמה ארצי בגלגול הקודם שר על פתאומיותה של האהבה. פתאום היא ישות פנימית. שקולה לעולם שמסביב – היא כמו שבילים וצללים, מי נהר כחולים, כמו השיר עולה מתוכו, ולא רק אלא שכל העולם, גגות, כבישים ובתים שומעים את המיית אהבתו.
מאיה בוסקילה קמה בלילה לחפש את עצמה, כלומר למצוא איזה שביל בריחה, ואז היא קולטת ציפורים באוויר, ומבינה שהיא כמו אחת מהן, ויש סימנים של תקווה. (למה בדיוק?) בלשון פשוטה: מרחו לה שיר כדי לתת לעוד דרמה מוסיקלית להתפרץ ממנה,
יש לי רתיעה מובנת מקאברים לשירי לאונרד כהן. יש שירים שצריכים להישאר בחלקתו. אבל מה לעשות, שכהן הוא אחד היוצרים היותר "מכוסים" במוסיקה. השירים שלו מושכים זמרים-יוצרים רבים המאתגרים את עצמם להעניק אינטרפרטציות לשיריו. לא פשוט להאפיל על לאונרד כהן. זו
השיר נכתב במקור להצגה "ים ובית", שהועלה ב-1953 בתיאטרון הקאמרי ועסקה בקבוצת דייגים. ההצגה לא זכתה להצלחה גדולה וירדה די מהר מן הבמה, אבל השיר מתוכה בוצע והוקלט ב-1961 על ידי להקת התרנגולים בתכניתם הראשונה וכך זכה לחיי נצח בזמר
לליב סיון שרה געגועים לחוויה של פעם בחיים של שתי ילדות שרצו יחפות ואספו פרחים אל תוך ספרים, שיר שנכתב כמו מבט על סרטון ישן, או "כמו מסע אל זמן שלא קיים", זיכרון שממשיך להציף רגשית. גם אם לא מדובר
איך מציפים שיר של אהבה נכזבת של אייל גולן בים של קלישאות? אייל גולן יכול לענות. אנסה תשובה במקומו: ככה הוא ממשיך להריץ את הרגש על הטייס האוטומטי של שירתו. אל תנסו אותו על נוסחאות אחרות, כי נוסחת ההצלחה המגולמת
יושי שר זיכרונות אהבה עקרה בטון נמוך, קודר משהו. זהו סיפור שלא ייגמר לעולם. הנשיקה שנשארה בלב מה שהוא הסתיר ממנה, מה שהיא ידעה עליו, אבל לא חשפה. פגישה מחודשת עם אהבת נעורים שמעולם לא מומשה. נשארה תלויה באוויר, נואשת
זה השיר שהשאיר עומר דץ, בנם של משה ואורנה, לפני מותו. המוסיקה, הטון מתכתבים עם האסון. ענוגים ונוגים. נוגעים, מגיעים ומחלחלים. שיר על אהבה. מהי אהבה? – זה השיר הזה. "באהבה שלנו כלום לא עוצר אותנו", שר עומר. זאת אהבה
יש אהבה, יש שקיעה, יש אכזבה, יש אלוהים. יש אלוהים? לא סתם אלוהים, אלא "חבר", מי שסיפר לו על לכתה. "הוא ידע שתלכי ממני", שר משה פרץ. למה לערב את אלוהים בסיפור שלו? נו טוב, כל יכול, גם מספק מידע
ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה בעזה ובצפון, מתקפת כטב"מים וטילים איראנית, חטופים במנהרות החמאס וחוסר ודאות כללית, ועומר אדם מופיע בפני עשרות אלפים בפארק הירקון, במופע שמצליח להאפיל על המציאות הכאוטית, שאנחנו חיים בה. פעם "כוורת" הייתה הקונצנזוס הכי מייצג
לאיזה כוכב התכוון נתן זך בשיר? מדוע הוא לבד? האם לבד משמע שהוא בודד? השאלה מביעה תמיהה/התפעלות מכך שכוכב אחד מעז למרות שאינו לבד, ואילו הכותב לא היה מעז על אף שאינו לבד. אין מידע מה הכוכב מעז לעשות בהיותו
מלחמה אינה רק בשבילי או בשביל עמי? מצד שני הוא מבקש "שמור על ישראל" וגם "שבו בנים לגבולם". זה אישי או לאומי או שניהם יחד? את תפילת הקלישאות הלא קוהרנטית הזו נושא בעז שרעבי בקול נכאים מתחנן. גם שזירת הפיוט
יופיים הלא מובן של הגעגועים הנואשים. מיכל גרינגליק, אחותו של שאולי גרינגליק ז״ל, שהרים את המסך ב"הכוכב הבא" ונפל בקרב בעזה, חוברת לאביחי הולנדר כדי לשיר את הלב שלה בפסח הראשון ללא אחיה. המוסיקה שנכתבת על הנופלים נועדה לחיים, וגם
מדהים: השיר כמו נכתב על הימים על השבת השחורה וכל שהתחולל אחריה. לאה גולדברג התייחסה בו לדברים שנשכחו, חוויות שחלפו, רגעים שהפכו אבודים, שנמחקו לכאורה מהזיכרון. הזמן לא באמת עומד מלכת, ותמונת הנוף והפריחה הם הזיכרון שגולש מהנוף שבחוץ פנימה.
יש שירים אשר עליהם ניתן לומר – יופיים הלא ידוע. זה השיר הזה שמייצר נקודת מפגש בין מבע אמת לאסתטיקה מוזיקלית טהורה. נוי ארז מחליפה צבעי קול כדי להביע כמיהתה לקרבת מי שאינו בהישג ידה. זהו קול מהזן הלירי הנדיר,
מותה של נעמי פולני בגיל 96 מחזיר אותי ללהקת "התרנגולים". נעמי פולני הייתה במאית אחת ויחידה בסגנונה, שאותו יישמה גם בלהקות הצבאיות של שנות החמישים, כמו להקת הנח"ל וגם בלהקת "התרנגולים". בספריית התקליטים הלא צנועה שלי, מצאתי דיסק כפול של תוכניות
באיזו נדיבות רגשית פונה צחי אלוש למי שאיתו. את זקוקה לחסד, ואני אספק לך אותו. אעשה לך טוב, אשמור אותך שפויה, אציל אותך מהרעים בלילה, את יכולה לעצום עיניים. אצלי תקבלי את The Bright Side of Life. זה שיר של
כמה בנות יזהו את עצמן בשיר הזה? מצד אחד יש להן את כל מה שהן צריכות מהבחינה החומרית. מהצד הנפשי – הן על הפנים, דיכאוניות, סובלות ממחסור באהבה, מתגעגעות לילדות, בוכות מבפנים, נתמכות בתרופות. הדר הלל מציגה את יסמין ואת
זה ההספד של לירון לב לנרצחי פסטיבל הנובה. הוא בחר במילים ובחריזה הכי פשוטות שמצטרפות לתחושת ההלם הקשה בעקבות האסון הנורא: הנרות הדולקים, העיניים שכבר יבשו מדמעות, השקיעות שאינן מנחמות. השיר הוא תזכורת לזעזוע הקשה ולפגיעה החמורה בכל מה שקשור
אביב גפן כתב על יהונתן גפן, אביו: "כשגדלתי הבנתי, שהוא בעצם ברא על מכונת הכתיבה כמה נסיכים קטנים, כבשים, חיפש מקום לדאגה ויצק את הדמיון והחוכמה שלו על נייר במילים, שאנשים יאמצו בחום לכל ימי חייהם". אביב לא אימץ מילים
סגיב כהן שר סערת רגשות שעוברת עליו, מבקש מאלוהים לנווט אותו "בין ים של ריגושים", נמצא במבוך בין פנים ונשמות שלא יזכור, ומציין מצב של טראומה כללית: "כולם רצים רודפים בורחים ולא יודעים ממה/ ותכלס רק רוצים מרגוע לנשמה" וגם
אובדן של אדם קרוב יכול להשאיר אותנו ללא מילים. הידיעה שאין חזרה מהמוות עלולה לגרום מוות נפשי למי שחווה את הצער. הדחף הטבעי מנסה לענות על השאלה העוסקת בסיבה – מדוע? השיר ששר ומנגן אריק לבנת מתרכז בשאלת העתיד המעורפל
שיר הוא סוג של פסיכואנליזה עצמית. חן כהן עוסק בשיר הזה בבעיה נפשית. קולו המשווע מתביית על פסקול מלו-מלנכולי. הוא שר על אהבה כואבת. זהו הטווח שבין השקיעה במרה שחורה, הרחמים העצמיים וההתמודדות עם הסיטואציה.. האהבה שהופכת כאב היא מצב
שירים שזקוקים להם בימים אלה. גוסטו חבר לעמי אבו כדי להשמיע מילים וצלילים שאומרים דאגה וציפייה לאהוב, לרגע בו הוא נכנס. זה החיוך שמחזיר את הדובר בשיר לילדותו. זה החיבוק, שאומר חזרה לשלווה שכולם מייחלים לה. ה"תזכור שאני כאן", מחלחל
צרויה להב, שכתבה את המילים, בחרה לקרוא לשיר "חיים שלי", ביטוי שהפך נדוש ושגרתי אפילו סתמי כמו "מאמי", וכשקוראים את הטקסט, התחושה היא שהוא אינו קוהרנטי. השיר מציג זרם תודעה על יחסים של עליות ומורדות, אם בהכללה על העולם ואם
בימים שמחאה במקומותינו הפכה למקצוע, שיר מחאה עלול להישמע קול ענות חלושה, רפה ולא נוקב. "החצר האחורית" מוציאים לפועל מילים של יענקל'ה רוטבליט שמשקפות העם יושב בציון נכון ל-2024. אם לדייק. זהו שיר של רוטבליט מ-2004, והשורה "האם נדע להיוולד
היחיד המבואס. מקטר על ש"העולם אכזר", קלישאה סתמית מאוד, שמעלה שאלה – לאן פניו של המתלונן? "לחיות את השאלות", להגיע לתובנה, ש"בסוף אתה הדרך / לא צריך ת׳כתר, אתה מלך". וגם – כל מצב הוא מצב שניתן לשנות וכל יום
מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כמעט כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. כמו המילים,
המקום שבו פואטיקה ומוסיקה נפגשים. הראל ליסמן נמצא בו. הכותב מנסה תאוריה שאומרת – לפני שאתה צולל לעומקו של עניין, קח מרחק מסוים – עצור כדי לבחון ולהרגיש "לעמוד בפיתוי עוד קצת למתוח תגבול/ עוד קצת", או במילים פשוטות –
אני לא צריך יום אביב חדש כדי להתנער מקדרות היום הקודם. די לי בקולו החם של אושיק לוי כדי לשפר מצב רוח. אני שומר אמונים לקול הזה, המתוק-מריר, שמגיח לי בזמן מן העבר. הטקסט נשמע עידוד מעט מנותק אפילו מאולץ
