אבי בללי בלי הטרקטור? יש מצב? "אוזן בר" בקינג ג'ורג' תל-אביב, אמצע השבוע. אנחנו בערב רוק במיני אולם אינטימי. נקבל תשובה בסוף הערב, שהיא במשפט אחד: חייבים להגיע להופעה הסולו הזו במהדורה החדשה של בללי עם אודי תורג'מן שעל הקלידים
בואו נשתתף בצער אמונתו של יגל אושרי. הוא הוא מאמין בכל רמ"ח אבריו – מדוע העצבות הזו שמתנגנת בקולו ובמוסיקה של השיר? אפשר גם לומר בלי ציניות אשרי המאמין אחרי האסון שעבר עלינו. לפי השיר כל הטוב עוד לפנינו, והוא
לפי תיאור מצבה, החיים חרא בגלל החרדות. לקחת אותה ברצינות? לפי המוסיקה – ממש לא. סולטי לא ממש שם. לא הייתי ממליץ אפילו על עזרה נפשית. לטל סולימן ואיתי שקד יצא היפ הופ מסחרר שהוא בליל מטורלל, שנע בין פופ
"השביל הזה מתחיל מכאן/ לא סלול לא תמיד מסומן" (מ"יוצא לאור") אהוד בנאי ממשיך לצעוד בשביל לא מסומן, אבל כמה נפלא, וכמה אני אוהב לטייל בו מדי פעם ולהקשיב לשיריו, ללכת בעקבות זמר טרובדור שרוצה להעביר סיפורים אותנטיים, לערבב אקוסטי
חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר
אילן טייב מנסה לפרוץ מחסומים במערכת יחסים כדי להגיע אליה. מספרים שהיא מסוכנת ומסובכת. הוא מתיימר להמשיך לנסות. מבחינתו המוטיבציה ללכת רחוק איתה – עד בית וילדים. ה"סדקים" שמתגלים אצלה מטאפוריים, מתקשרים עם קליפ השיפוצניק שמשחרר מתחים ומעביר את הנרטיב
ים רפאלי אינו סובל מטראומת הפרידה הגברית להיפך – השיר מספר כיצד הזוגיות הצילה אותו ממשבר נפשי אישי גדול, חוסר אמון בעצמו, בחיים. לפי שיר הוא נמצא במצב של הלם נפשי בו הוא אינו מסוגל להתמודד מול עצמו. כשהוא "כמעט
בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים
כל הגוף שלי מתפתל הלוך ושוב אבל זה מאוחר מדי אין תרופה ואין הרגעה כל הכאב הזה שאנחנו מייצרים הדבר הממושך, המטורף והגרוטסקי הזה שקראנו בטעות "אהבה" אבל זו לא אהבה גם הפסנתר שר איתו את המילים. אסף אבידן באקווריום
תן למוסיקה להביע אותך. מילים על הנייר פחות מדייקות. אלדד ציטרין מנסה לחבר מנגינות למחשבותיו-תסכוליו. אלה שני שירים חדשים המאירים פרוזדורי מחשבה ותחושה. שיר על חלום שחלם כילד שמנסה לרוץ, אבל רץ באוויר מבלי יכולת להתקדם, והתחושה הזו שחוזרת גם
ה"מי אשם" בסוף השיר לא הופך אותו לשיר מחאה בעקבות המלחמה. בפרספקטיבה, ההשלכות שלה קשות מאוד על הציבור, והשיח בימים אלה מראה, שרבים נתונים בדרגות שונות של טראומה, שנובעת מאי הבנה "איך קרה", אי וודאות באשר לעתיד הקרוב והרחוק, ויותר
אלמוג טבקה משדר מצוקה נפשית – רואה הכל בשחור. אם תתחילו בקליפ אז האסון לא כזה גדול. הוא מלא אור בהיר וחיוכים מפה ועד ליפו וקפריסין (שם נערכו הצילומים). הדימוי העצמי הנמוך מול העזר שכנגדו משופע בצורה מוגזמת במטפורות מן
הכל אבוד או שיש אופק כלשהו? כפיר בסון, סינגר-סונגרייטר ליגת על, מתלבט בין היכולת לאי היכולת למצוא את הכוחות והמשאבים שבו להפוך את הכאב לתקווה שתקדם את השינוי והריפוי. מה שמתחיל כשיחת ייאוש מתבוסה, משנה כיוון: מתוך ענני גשם מחכים
מהי אהבה? אהוד מנור ניסה לפענח את הקושיה במילים פשוטות. אהבה היא פחד וכאב, אבל גם נכונות לוותר: ו"אולי נלמד לוותר עד/ לתת יותר/ עד שתיוותר רק אהבתנו". מילים פשוטות: ננקה הרעשים מסביבה עד שתישאר רק היא, נטו. המילים לא
יש סיפור מאחורי הקלעים של השיר. לא בטוח שהמאזין הלא מיודע יבין את השתלשלות העניינים (*) או מה שמוביל מבית הכנסת ברחוב שד"ל בתל אביב לחיפוש אחר הדבר האמיתי. מה שתופס מיידית זה החיבור של אהוד בנאי לדאב-רגאיי, מקצב מתיידד
מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. על זמני. העיבוד
מה קרה לעומר אדם, שהיה לו דחוף להוציא אי.פי של חמישה שירי קינה ואכזבה על פגיעותו של גבר מאישה שהיא כבר לא איתו או שהיא לא בראש שלו? משהו קריטי שקרה לו, או שזה הראש השיווקי שלו?. יש תשובה אחת:
למה דואט? הרי השיר מושר מנקודת מבטו, לא מבטה. הוא המתבונן וחוקר אהבתו השבירה אליה. הוא הנווד בעולמה. הוא שמנסה לקרוא אותה מבעד לדמעותיה. אז למה בשניים? שננסה תשובה? קולה הוא כמו בן לוויה, מצטרף לתחושת הצער והנחמה. גם: מבחינת
.אם אתם אוהבי קלפטר ז"ל – תתעלמו ממה ש-Yes עשתה לשירו "דמיון חופשי" באמצעות נועה קירל. קוראים לזה – הזנייתה של אומנות. כאנטיתיזה כקונטרה אלך אל פינת הנוסטלגיה.הוציא את קלפטר מהבויידעם ואתן לרוחות הרטרו להחזיר אותו. אנחנו בהקלטה חיה, בית
ככל שהעולם החיצוני כאוטי יותר, כך גדל הרצון למצוא מקום שלא קורה בו הרבה, שנותן שקט לנפש. זו אינה דווקא בריחה, אלא מתן מקום לנשימה, לשקט שבין המחשבות. אין ידיעה הוא מצב שבו ניתן למצוא השראה וחיבור. אנחנו פחות אפקטיביים,
אוספים הם המצאה מסחרית של חברות המוסיקה. עורכים לקט ממצה מכול התקליטים/דיסקים של היוצר זמר, אלא שבדרך כלל מה שנקרא "דה בסט אופ" בלעז, אלה הלהיטים הקליטים, בהנחה שיחפשו על שירים מוכרים. מכירים. מבחינה זו, האוסף של קורין אלאל מנסה
עידן שירי הניחומים שלאחר הסערה, וטובים שניים מן האחד. רוך וקושי דרים זה לצד זה. צד אחד "ריח חזק של הסוף" ומאידך כמה יפות האהבה והשקיעה. אין צורך לחפש את הקיטש בנרות. הוא מציף את העולם. הוא נמצא ממש כאן
מרץ 2024, צהרי שישי היכל התרבות ת"א. עדיין מלחמה. עוד רגע היא תעלה לבמה. אולם מפוצץ. סולד סולד אאוט. גם מארינה מקסימיליאן תתייחס לכך, שהימים אינם ימי חגיגות, העולם שחרב על אלפי בתים, חטופים עדיין נמקים במנהרות החמאס, ועדיין זה
זה רדיו? תתכוננו לשאלה הזו, כשמישהו יקשיב למוסיקה הזו במכונית שלכם. אתם יכולים לענות איך שבא לכם. מדובר בתוכנית רדיו שערכו לדיסק כפול. תמהיל לכביש הראשי. תקשיבו לתערובת אקלקטית מאוד של שירים שאמורים לייצג "סוף שבוע רגוע" – אריק איינשטיין,
מה זה "בית נורמלי"? בית ממוצע, לא מיוחד, רגיל? בית שאין בו טראומות, נטול דאגות וחרדות? היש איזו נורמה ל"בית נורמלי"? גיא ויהל משדרים בשירה מלנכולית סיפור פוסט טראומתי, שממרחק הזמן מייצר תחושות של הבנה, שחסרון "בית נורמלי" הוא בעיה
הצל של פוליקר מוציא אותו לקצב נסיעה, מלודיה קסומה, שיר שנטען במתח, הזמר מספר את סיפור המסע-יחסיו עם צילו מחוצה לו ובתוכו, מעבר אמוציונאלי שמגיע מנפש הזועקת – "בוא נעוף רחוק אתה תהיה לי כנפיים אל חיבור דמיוני שהיה עד
"החלונות הגבוהים" שרו – "אם ביום א', אם ביום ד'/ אם ביום קיץ, אם ביום חורף/ אם ביום גשם, אם ביום שמש/ אם יום נפלא לי, או יום עצוב לי/ אם זה בלילה, אם זה בבוקר/ אם זה בערב, או
שיר האימהות והאבות הדואגים-דואגות מתגעגעים-מתגעגעות של כל הזמנים. "כמה טוב שבאת הביתה" נכתב לשלום חנוך עם חזרתו על ידי יענקל'ה רוטבליט לאחר שהות ממושכת בלונדון, והוקלט לאלבומו של אריק איינשטיין "יסמין" (1972). הוא נשאר אקטואלי ורלוונטי לכל עת במדינה שמרבית בניה הם
הילדים שלנו גדלים כל כך מהר, שלפעמים זה נראה כאילו הזמן פשוט נעלם והעבר הוא רק זיכרון מרוחק שכבר קשה לזהות. עילי בוטנר את ארקדי דוכין את רוני דלומי מתרפקים במנגינה חמה ומפעימה על ימי ילדות. בזיכרון הכמעט קולקטיבי הילדות
על רקע תקופה של חושך, מוש בן ארי ואביב בכר יצרו אלבום של אור גדול. אור אבל לא שמחה. זהו אור מעומעם. פרט לשיר הסוגר (שמו נכתב באנגלית – Maharina), אלה 10 שירים שמשדרים אהבת אמת, נחמה, גם אופטימיות זהירה.
