מוסיקה ישראלית

ב"אל האור" מבקש קובי סאבלימינל שמעוני לעשות Reset, כדי לשנות משהו במציאות המקומית, שבה "כל מחריבייך מהרסייך מקרבייך יבואו". האמירה נוגעת אפילו במצבם של אמני הראפ המקומיים תוך טפיחה לעצמו על השכם:  " Team  Tact מובילים להיטים / כשרוב הראפרים/

זה אביב גפן של הרמוניה נוגה ורכה בטון של בקשת חמלה. מבקש אישור מחודש לאהבה, לאושר על רקע הפער שבין עבר להווה – "אם היה אפשר לשכוח / את מה שלא שווה לזכור". מחיקת רגעים קשים בעבר עשויה להחזיר את

על ההתחלה נזכרתי בהבזק אסוציאטיבי ב"דירה הקטנה"  מתוך "גיטרה וכינור" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין. בדירה קטנה, חשוכה מעט  לא רחוק מכאן, בסמטה בצד  גר בחור אחד עם אישה אחת  חיים מכל הבא ליד  נישאים הם סחור וסחור  הוא

אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה  לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה –  נדיבות,

22אם פתאום אפגוש אריה, אז מה יקרה? – "לא יודע מה יהיה". תשובה חמקמקה סיפקה כותבת השיר הקצר מיריק שניר. הזכירה לי, שאני כסבא מוזהר תמיד – אל תפחיד את הילד. הילד לא ממש חייב לקבל סוף רע במפגש בין האריה

מתוך היבט נואש אל תוך עצמה, שמוביל לכעס נטול רסן ואי יכולת לשלוט על הפחד, מגיעה לירון משולם – היא פלורה – למסקנה רציונאלית, ש"מותר לעשות טעויות", וכי לא כל האחריות מוטלת עליה. את הסיעור הרגשי-שכלי מביעה פלורה בקול זועק

ליבי אינו עם קלרה סבג. היא מסלסלת כאב על אובדן האהוב, כי היא בחרה להתבכיין ולסלסל עם טקסט מהסוג שאינו ראוי להיות מודפס שחור על לבן. אני לא מדבר רק על השורה הסתומה – "השעות מזייפות געגועים אליך" (מה זה?)

תוכניות המציאות מול המציאות. אייל דניאל ורן ביטון מנסים לבחון דברים בצורה פשטנית מול תוכניות טלוויזיה המתעדות אירועים מציאותיים בניגוד לדרמה בדיונית כתובה. השאלה "מי אני" על רקע זה נשמעת פשטנית ומנותקת. כנ"ל: "יש כל כך הרבה דעות אבל מי

הלך יונתן רזאל אצל ירמיהו (י"ז, ט) כדי לקבל תפיסתו על טיבו הלב – "עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו?" כלומר: מעוקם ומעוות הלב, עשוי לרמות יותר מכל דבר אחר, ואין תרופה שתגרום לו להפסיק להוליך שולל. רזאל נכנע לתפיסה

הנויפלדים, אב ובנו, פנו לגולדברגים, אב ובנו, לצורך שיר חדש. השחלת חרוזים על נושא של שפל וגאות בחיים. טבעו של עולם לנוע הלוך ושוב בין טוב ורע. יום אסל יום בסל. יש ימים טובים, ויש ימים לא מוצלחים, שאתה רוצה לא

מוסיקה אפלולית מבטאת את הדכדוך בהארת המציאות האישית במקום הזה. אתה מוצא עצמך עם הכלבים הרועדים מפחד מתחת לשולחן בעת שזיקוקי יום העצמאות מתפוצצים באוויר. דרכיכם מצטלבות מסיבות שונות: אתה לא מבין מה יש כאן לחגוג. הם אינם מבינים מה

כשמדברים אהבה מכפילים את מאה שנות בדידות בעשר, ואז חוזרים עד לעייפה על האלף הזה. גידי דבוש אכן מפליג למרחקים בתיאוריו כדי להסיר דאגה מלב האהובה ולהודיע לה באמונה שלמה – "אנחנו שני חצאים של אותה נשמה", מה שאומר שאין

לפני 29 שנה הקימו שלושה מתולתלי שיער הרכב שנרשם בדפי ההסטוריה של הרוק הישראלי. אסף אמדורסקי, עמיר "ג'נגו" רוסיאנו וירמי קפלן מתבוננים היום בתדהמה ביוטיובים של "תערובת אסקוט" כדי להבין מה  עברו הנערים מאז. בפרק הראשון של סדרת הרטרוספקטיבה של

אחרי השיר הזה אני חוזר להאמין באהבה במיוחד על רקע יפו אהובתי, אליה עברתי לאחרונה. חיפשתי משהו מאחורי המילים, איזו פואנטה, ניואנס, ונשארתי עם מילות האהבה המתקתקות. לא פחות, לא יותר. Just as it sounds. מה עוד אפשר לומר עליה?

הכותב מודע לכך שהוא  "סתם ילד", יודע להתייחס למצבו  מנקודת מבט מפוכחת. אלישע בנאי כותב מזווית של אדם שלא התבגר,  שמבין את חולשותיו הבסיסיות, מודע לטיפוס הזה של "מבולבל ומעט שבור", מי שאומרים עלי "פוטנציאל לא ממומש" שמנסה להראות שהוא

מהו הסוד שנעול בשפתיה התפוחות של אולה שור סלקטר? בשני הבתים של "סוד" הפותח את אלבומה החדש הוא משתפת את כל אברי גופה – פנים, רגליים, עפעפיים, שפתיים. אז מה הסוד? – נשאר נעול. ואולי זה "הכאב שלא נגמר" בשיר

תובנת הלאחר-מעשה אינה שגורה אצל רוב בני האדם. יואב פורת כתב על הסיטואציה הזו, זו שמייצרת התפכחות. המודעות הרציונלית אינה מגעת לשם. רק אחרי שהכול יסתיים, נבין שהיה לנו כל מה שחסר עכשיו. זהו שיר  על הפער בין מה שחשים

יש לה קול נמוך ומחוספס, נדיר בסוגו בתחום השירה הנשית. סוג של מריאן פיית'פול. היא משתמשת בו כדי לשיר על אכזבות מהעזר שכנגד. "נמאס לי לתת לך כל כך הרבה חיזוקים… נמאס לי לראות אותך שוב נלחם בין אשליות". היחסים

ומה אשמה העיר? נבות מאניש את ירושלים, כאילו רבב דבק בה – באשמתה. "מארמונות זהב הפכת מלכות חושך". הוא קורא לה "הניפי דגלייך עיר עייפה את סגור שערייך פתחי". נבות בחר לעשות שימוש בשפה תנכית "נבואית", להעניק איזו אותנטיות לפנייה

אז מי אתה גיא מר? מי שלא רוצה להיות כמו כולם, מי שרוצה לעשות מה שבא לו עכשיו, לא להיות פוליטיקלי קורקט או להמתין עם הדעות שלך, כי חופש ביטוי לא להיט?  הכל גם יחד? תקשיבו לאלבום. יש תשובות בשירים.

כמה פשוט לכתוב על אהבה – מהסוג ש"כבר לא מוצאים".  כדי להכיל אותה, עליך לחוות אותה. כלומר את מסלול ה"שוב בורח שוב חוזר" ואיסוף השברים ופיסות החיים. עידן רייכל הופך את מכלול החוויות למנגינה. זה הסיפור שלו – המנגינה. היא

אהוד בנאי הגדיר את להקת עלמא – "פולק כנעני-עברי". לא בטוח שאני יורד לסוף דעת הסיווג. יש משהו כזה – פולק כנעני? עלמא – מוסיקת עולם? עזבו הגדרות. הן אינן מוליכות לשומקום. המבחן הוא בדבר עצמו, במילים, במוסיקה בביצועים. אני שומע

מותר שאלה רצינית?  מה היה כל כך דחוף לרועי צ'יקי ארד להוציא שיר כזה? להוכיח שהוא חופשי, זרוק ומאושר, ושיקפצו לו כולם, כלל הפלייליסט של גלגל"צ?. ואולי כותב שורות אלה לא מבין מהחיים שלו, והשיר כבר מככב ברשימת השידור השבועית

בסדנא לכתיבת מילים לשירים,  השיר הזה לא יעבור. הייתי ממליץ לאור כהן לקחת בעל מקצוע לפני שהוא משחרר שיר חדש. זהו טקסט גרוע לשיר אמוציונאלי על געגועים. אתה לא יכול לכתוב משפט כמו "רק זיכרון מתוק מזכיר לי אותך" .

תן לרגש ללכת לפניך. תן לו לשלוט, כי כשכותבים על מי שאינם, זה קודם כל הרגש, שבאופן טבעי מפאר את מי שאיננו. יובל דיין דווקא מצליחה להפנים, לא לתת לרגש להשתלט, ובכל זאת הצער מחלחל. היא כמעט לוחשת בסלסול המיוחד

ההודעה לעיתונות שהגיעה עם האלבום החדש של איתי בלטר מסתיימת במשפט: "מומלץ לצרוך לצד כוסית וויסקי משובח". לצרוך? ולמה וויסקי משובח? ומה הקשר בין שתיית אלכוהול והאלבום הזה?  סתם אוונטה? התשובה היא: ותרו על הוויסקי. איתי בלטר לא בא לעשות