מוסיקה ישראלית

לא התפעלתי בזמנו (שנת 1976) מהשיר הזה בביצוע המשותף של צביקה פיק וג'וזי כץ, וגם הקאבר החדש לא ממש מצליח להוציא ישן מפני חדש, הגם שניכרת התלהבות של אריאל ויעל פוליאקוב לבצע את אותו.  העיבוד העניק לשיר יתר עוצמה בעיבוד

גיא מר – בתוך עמו הוא יושב. גם הוא מבין את הזן. זו אינה ממש מדינה מהסוג שבה מכבדים את חופש הביטוי ונותנים כבוד לדעה של הזולת. לאיש המחאה נפל האסימון: "אתה צריך לקלוט איפה אתה נמצא/ היום מספיק מבט

סיטואציה מוכרת: יחסים הגיעו לנקודת סיום. הפרידה קשה עליה. רע תפס את מקומו של הטוב. היא מודעת לכך שגם אהבה כמו שלהם עלולה להתפורר, מה שלא מסייע לה להתגבר עח תחושת הכאב הקשה. בצר ובצער שלה, היא בורחת למקום רחוק

הפופ הים תיכוני המקומי מוצף שירי וידוי של נבגדים ונבגדות. היוצרים מייצרים מוצרים רבים מהזן הזה. בתוך עמם הם יושבים. נבגדת מתבכיינת – פוטנציאל מסחרי. עדן בן זקן אינה בררנית גדולה בחומרים שמועברים אליה. מגלמת את הנבגדת שבורת הלב ומקוננת

נסיעות של פעם על כבישים מולידות  זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. אמיר דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד"

הטקסט כתוב כרשימת פרופיל של מי שמציגה אפיונים ותכונות של  עצמה לצורך היכרות. הרשימה מורכבת מפריטים נדושים ופחות נדושים. הדובר מתייחס לשטחיות שברשימה, שאינה מעוררת בו כל מוטיבציה לחבור אליה. הוא מזהה כי "אין לה מושג איך הופכים משניים לאחד"

האם הקליפ מפרשן את הטקסט? אני מתרשם שהוא אומר דברים דרמטיים, שאינם נמצאים במילות השיר. משהו על גורלו של דור הטכנולוגיה? בקומוניקט שנשלח עם השיר נכתב שהטקסט בשיר "מעביר ביקורת על החברה הישראלית המכורה למסכים". זה קיים בקליפ, אבל לא

הקהל המתין ללהיטים של אהוד וברי. את שירי הלדינו מהאלבום החדש, שלשמם התכנסנו בהיכל, קיבל במחיאות כפיים מנומסות. גם ההסבר של אהוד בנאי  – איך שניהם מתחברים למסורת המוסיקה היהודית-ספרדית הזו, התקבל בהבנה שקטה ואוהדת. אחרי "פתחי לי את דלתך"

מוסיקת מערבונים קצבית פותחת את השיר. נעלה עם שולי רנד לנסיעה מהירה על הכביש הראשי. אפשר לרקוד לפי הקצב. יש מקום לשמחה? שולי רנד משדר כאב געגועים לנחשקת בשפה מליצית שמחוברת לכתבים, למקורות ולקונוטציות מקראיות רבות. למשל הפסוק – "כאייל,

השירים החדשים הגיעו הישר אל אולם נגה (תיאטרון גשר) ביפו. נערמו על שולחן דיסקים בכניסה. המבקר המפונק ייאלץ לשמוע אותם בפעם הראשונה ב – Live. השירים האלה מתוך האלבום "שלוש" ימתינו עד להבשלתם וחלקם יעלו על מסלול ההצלחה. גם קרולינה

סיפור אישי על ניכור, תחושה של בדידות וריחוק. מה שבפנים, מה שבחוץ. הציפיה להגשמת חלום מול חיים שלכאורה נראים יפים, אך הם חסרי תוחלת, מתנהלים במסלולים מהירים., והמפלט היחיד הוא בחוץ – בכדורסל. המרפא – בכדורים. אלי סורני הלחין את

שלומי שבת יודע, שהקהל שלו לא ידקדק בטקסטים שהוא שר. אלמלא המנגינות וקולו המתרפק, השיר הזה, שחור-על-לבן, היה נערם בערמת שירים מהסוג שבתי החרושת לשירים בנוסח הפופ הים תיכוני המצוי מייצרים יום יום ובכמויות – לפי דרישה. כל שאלות התנאי

לפי הטון והמנגינה העצובה  – שי גבסו במצוקה. ניסיתי לפענח  מהותה. מצאתי רצף משפטים, שמעיד על בלבול. איך לראות דברים? מה עובר בראש? בלבול כשלעצמו מעיד על סערת/ מערבולת רגשות. הבנאדם מסתכל על דברים אחרת. נוגע ב"טלוויזיה" ב"סינדרלה", נמצא על

ב-2007, שר עמרי גליקמן "אם אפגוש את אלוהים", עשר שנים אחרי הוא יורד  לאדמה ומבקש רק "משהו נעים לנשמה" מה זה אומר? להתנתק מהכל. להישאר עם מוסיקה. לא משהו טראומטי. סתם קיטור בתוך הבלגן המקומי, עוד מהדורת חדשות, מתכוננים לעוד

שיר המבואס האורבני המצוי. אין בשביל מה לקום בבוקר. מה שנותר זה עוד שיר אחד, שלא יזכיר לו את עצמו – "חזק ורועש ונוצץ וזמני". אולי הוא יציל ממוות סופי. אל תקחו עמוק ללב, כשאפשר זווית של קלילות משחררת. "פוטומט"

למה את לא עושה ספורט? – שאלה שהפסיכולוג יכול לשאול, אבל ספורט, יטען כל פסיכולוג אינו הבעיה. ספורט הוא תירוץ. הבעיה הרבה יותר עמוקה. כשעייפות הולכת עם עצבות – יש בעיה, שתגרום לך לשנוא ספורט, לא ממש להקשיב למה שאבא

בואו נלמד משהו על פרק ביחסים באמצעות שיר רוק קצבי. לא טקסט שאשלח כדוגמא לשיעור לכתיבה יוצרת. השיר אומר משהו על יוהרה ויהירות שהפכו שניים לזרים. – "יומרנות ואגו הפכו את שנינו לגמרי זרים" אם כבר יומרנות, אז כדאי להתייחס

יש שירי אהבה שלא צריך לגעת בהם. הם נכונים כפי שהם – במילים, במנגינה, בעיבוד. עולים איתך לכל נתיב בכל שעה, בכל מזג אוויר. שיר לאוהבים הנבונים והלא נבונים, כאלה שלא יודעים "איפה להתחיל", שהתחושות מסחררות אותם, רוקדים "בתוך ערפל",

שיר על הפער העצום בין הורים דואגים לילדים מודאגים. האהבה שהם מרעיפים רחוקה מלסגור את הפערים. רוני פרי מביעה את התובנה בכנות מופלאה. ההורים שואפים לשלמות, אבל אינם מבינים מי היא הבת שלהם, מה היא רוצה להיות באמת, מה עובר

יש שירים שהם שמח לשם שמח. לא הרבה מעבר. קח דף שרבט משהו, תמציא כמה פראזות מוסיקליות לכפיים ולרגליים. תעבה בתזמור שופע. גם בז'אנר הים-תיכוני, נהרות השירים הולכים לים השמח הבלתי סופי, והים לעולם אינו מלא. מועדון הקצב של אביהו

רך ענוג ותמים הוא קולו של מיקיאגי, חוזר כמשב רוח מהאוב. נער השוליים התבגר בגיל. לפי האינטונציה הוא עדיין נמצא באזורים ההם. השיר מעלה תאוריות בשם הכלל: האסון הכלל עולמי המאיים על כולנו נמצא ממש כאן, אלא שיש צד אחר

עברי לידר הגיע למטרופולין של עופר מאירי. הם התכווננו לאותו תדר מוסיקלי – במילים, במנגינות, במצב הרוח הקודר-נוגה-אפלולי.  ראש תחושתי אחד שיצר מפגש פורה ומפרה בין הטון המדוכדך של לידר והתפאורה המוסיקלית הסהרורית של מאירי העוטפת את המילים והמנגינות לאורכן

השיר הוא וידוי התפקחות של מי שמודעת להיותה בעייתית. בהיבט הפסיכולוגי, יש כאן הכרה אישית במגבלות. סופי צדקה שרה את השיר בגוף ראשון, בטון רך-מדוכדך.  המנגינה זורמת באפיק לא שגרתי, בעיבוד שמעטר בצלילי מזרח. יש תחושה,  שיש כאן ניסיון ללכת

תרצו – תורת חיים/ הוראות הפעלה להישרדות של עידן רייכל בעולם הזה. זהו שיר של הגיון ותובנות, הכרת מציאות "הגלגל המסתובב" בחיים, והכנות לקראת הבאות. טיפ: לא להביט לאחור. ללכת קדימה. וגם: אם איך יודע דברים – תמשיך לשאול.  תקשיבו

אותה תשובה שמתקשים לתת על השאלה "מהי אהבה?" היא אותה תשובה שזוג האוהבים לשעבר יתקשה לתת על סופה של תחושה משותפת שהציתה את ההתרגשות הזו שחווים באהבה. איך אפשר להחזיר החיוך ההוא שהפיל כוכב על שפת הים – ועכשיו התכווץ.

הסתובבתי. לחצתי כחול. אם יש קאבר שהולם את הזוג מיכאל ושמרית גריילסאמר – זה השיר הזה, שכתב שלום חנוך לאלבום "מוסקט" של אריק איינשטיין שיצא ב-1999. מסוג השירים האלמותיים, שנולדים ברגע של חסד יצירתי. שיר שיחיה לעד. חנוך הוא יוצר

הורדתי 9 אלבומים של מאיר בנאי ממדף עליון, בין יוסי ז"ל ואהוד יבל"א. האחרון נקרא "שמע קולי". הוא יצא לפני 10 שנים, ב-2007. חזרתי לשמוע את קולו המיוחד והייחודי. מאיר בנאי פנה לשפה פיוטית מהמקורות. בשירים של ר' שלום שבזי,

המנגינה זורמת בקצב  ריצתו של הכלב. הקול המחוספס של יאיר רובין שר געגועים בטון מרוכך ועמוק. הדובר חוזר עם כלבו לשכונה שעזב מן הסתם. הכלב מזהה מיד את הריחות, והוא – את התמונות והקולות. במהלך הביקור חוזר הסיפור בבר השכונתי.

התהייה – "מי אני היום" נשמעת פשטנית משהו, נוכח הטקסט הרזה שמסתפק ב"יש בי יער שאיש לא רואה". האם אביב גפן רואה משהו מהיער שבתוכו? במקום לנסות להתמודד עם השאלה, הוא מתייפייף במשפט סתמי "השקיעה שהפכה לצבעי מלחמה", ומתנחם בכך