אם הייתם ילדים בשנות הששים – אין סיכוי שהחמצתם את הסרט הזה. גילוי נאות: התאהבתי כילד ב ג'ולי אנדרוז בשני סרטיה המוסיקליים הגדולים: "צלילי המוסיקה" ו"מרי פופינס". הריגוש התעמעם משך השנים. ברור שהאינסטינקט הראשון הוא להעביר את אהבתנו דאז לילדים.
שמעתי את ביבי אומר: "אם אין אני לי מי לי" בעניין הנסיגה האמריקנית מתקיפה בסוריה, ונזכרתי ב"לחיי העם הזה" מתוך "איי לייק מייק". תנו לי לנחש שזהו אחד השירים האהובים על ביבי, שיר שמוכיח את עצמו, בכל פעם שהוא זקוק
נדיר לשמוע פיוז’ן כזה של סגנונות. לאונג'. Nu Jazz. מייקל ריקאר (Michael Ricar) השווייצי מתגעגע למוסיקה הקולנועית של פעם, שנות השישים. הוא לקח שנסונים, בוסה וגם טנגו ויצר תמהיל עם מוסיקה עכשווית של מחשבים, סינטיסייזרים וסמפלרים. התוצאה מאוד רכה-מלודית, מסתורית
רגעים קסומים בביצוע "מכתב לאחי" דואט של עילי בוטנר -קובי אפללו ספטמבר 2010
אחרי שלושת הפרקים של "החיים כשמועה" – סדרה אוטוביוגרפית על חייו של אסי דיין, אני חוזר לשיר שסקרתי לפני כארבע שנים, שאת מילותיו כתב דיין והלחין ירון כהן. השיר מתקשר היום לדברים ששמענו מאסי במהלך הסדרה: "אומרים שאני מוכשר, אבל לא מאושר, ומר
שלושים וחמש שנה עברו. אני זוכר חזרה של ההרכב הזה. מועדון ליד רחוב המסגר. באמת, לא ידעתי מאיפה זה התפתח. היום אומרים ש"ששת" הקדימה את זמנה. אז ככה: כישרון כמו שם טוב לוי אינו תלוי בזמן או בטרנד מוסיקלי. "בלילות
שם טוב לוי ב"הפסנתר מארח 2009" משחזר שירים של להקת ששת. דפדוף בדפי ההיסטוריה של המוסיקה המקומית. עברו כבר 35 שנים מאז ההרכב הזה, ששרד כמעט זמן של סתיו אחד. אמרגנים חשבו שחבל על הזמן. אין להרכב סיכוי. הנוחם היה באלבום
איזו הזדהות עם צ'ט בייקר. טיל ברונר, זמר ומחצצר גרמני לא מחקה את צ'ט, אבל הוא מנגן ושר ברוחו בהערצה גלויה. זה לא רק הסגנון הרך של הבלדות שקיים כאן במידה לא מבוטלת, כמו ב"כאשר אתאהב". האוריינטציה של ברונר היא
השיר שיצא ב-1961, נכתב ע"י וילי נלסון, אז זמר קאונטרי לא מוכר , שיצא מאלמוניותו אחרי שהפך ללהיט בשירתה של פטסי קליין, שנהרגה שנתיים לאחר מכן בהתרסקות מטוס, קרא עוד
מאז שרפאל היה בארץ, חזרתי לשנסון הצרפתי. והנה גם פטריק ברואל עושה לי את זה. הייתי לוקח את הדיסק הזה לשפר את הצרפתית הדלה שלי (שנה אחת בלבד בתיכון), יען כי הרומנטיקן השנסונר הזה עושה לי את זה בקולו החם.
פופ כמו-גרגוריאני נסחר בבורסת המוסיקה. סגנון האקפלה הליתורגית משמש ל"בפעם הראשונה כשראיתי פניך" המוכר מרוברטה פלאק. גם "באוויר עכשיו" של פיל קולינס ו"מדרגות לרקיע" של לד זפלין "ליידי ד’אברבנוויל" ו"הלוואי שהיית כאן" של פינק פלוייד נכנסו לעולם המיסטי של המזמורים.
ברברה סטרייסנד? יקומו מי שאהבתם אליה מעולם לא התפוגגה, המעריצים המכונים "Babs Fans". ויקומו גם שונאיה. אני מעריך שמדובר בשני מחנות יציבים. אבל גם שונאיה יתקשו לומר דברים רעים על יכולותיה הקוליות. בלתי אפשרי לסקור את כל התקליטים והדיסקים של ברברה סטרייסנד שנמצאים
לפעמים מגיעים גלים של געגועים לשנסון של פעם, משנות הארבעים-חמישים. ואין כמו אדית פיאף להוליך אותנו במנהרת הזמן לאחור. פיאף כנראה כבר תישאר הגברת הראשונה של השנסון. חוזרים ל – L'Hymne A L'Amour ול – La Vie En Rose גם
לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה. על ההופעה של מוריסי
לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה. אני מעריך שאיזה ארבעים אחוזים מהשבעת אלפים הגיעו לגני התערוכה
אייל סלע ואנסמבל דארמה פותחים את האוסף עם "חצר אבו", קטע עממי מעובד אתני מודרני, קצבי מלודי מדיף ניחוחות מזרח משכרים. הבחירה בסלע לפתוח את אוסף מוסיקת העולם הישראלית מוצדקת. סלע הוא מייצג בדרכו את ההיתוך שנוצר כאן בין תרבויות מוסיקליות.
כולם רוצים לשיר עם אזנאבור. למה כולם רוצים לשיר עם אזנאבור? אזנאבור עצמו מחייך. נוכחותי, הוא אומר, גורמת לזמרים להיות בשיאם, למרות שכולם ענקים. דוגמא: ג'וש גרובן שר עם אזנאבור "לה בוהם" בצרפתית (דיסק 1) ובאנגלית (דיסק 2) אלטון ג'ון
הדיסקו מעולם לא מת. מותם לאחרונה של דונה סאמר ורובין גיב החזיר לתקופת תור הזהב שלו בשבעים ולאחת הנציגות הבולטות של הז'אנר – גלוריה גיינור. לא להאמין שהלהיט הענק הזה (ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי במרץ 1979) תוכנן תחילה כ-B-side לסינגל
אתם שואלים למה עוד אוסף של קול? למה עוד פעם נט קינג קול? כי נט קינג זה קול לנצח. כי – זה וידוי אישי – אני מעריץ וותיק שלו (סיבה מספקת, לא?), משהו שגובל בהפרעה, ועוד סיבה – המקבץ כאן
פעם שלישית שאני שומע את הערב הזה בארץ. אל דימיולה רץ עם ה- World Sinfonia כבר כמה שנים טובות עם שינויים פרסונליים מסוימים. כמעט הכל היה לי מוכר – הטמפרמנט, הוירטואוזיות, המקצבים, המבנים. בהפסקה חשבתי פתאום על האיחוד מחדש של הרכב הפיוז'ן
יש שירים שהזמן לא נגע בהם, ובכל זאת, הם נושאים בחובם מטענים נוסטלגיים כבדים. לדיויד באכארך שמור מקום של כבוד בפנתיאון הנוסטלגיה של המוסיקה הקלה.לצד גרשווין, ברלין ופורטר כאחד הקלאסיים של המוסיקה הפופולרית. מלודיסט שלקח מהג’אז, מהבוסה, מהסול. יליד 1928,
התערובת הזו של סול מיוסיק עם בלוז וג’אז היא שמאפיינת את ואן מוריסון של תחילת השבעים, משהו שהוא ספג בילדותו האירית עמוק עמוק. מישהו כתב שלהאזין לאלבום הזה – זה כמו לחתום את דרכונך לפני שאתה נכנס למדינת המוסיקה של
החליפה הנורא מצועצעת הזו, הנורא "אמריקנית" ממש לא משקפת את הבחור בבלורית שעובר מהפסנתר לגיטרה ומפעיל טנור שמחלחל מיידית. רופוס וויינרייט לא משחק אותה אגו נפוח. שנון, מצחיק, בלתי אמצעי. ובעיקר זמר. קברט. מיוסיקאל. ותודה לאמא קייט על הליווי ב"מעבר לקשת
אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים,
במה להתחיל? בפרחים שזרמו נונסטופ לבמה? בהתפרצויות ההערצה? ב"חורשת האקליפטוס" שהיא שרה (בעברית) כשהיא ישובה על הפסנתר? קרא עוד
סוזן לוקחת אותך למקום שלה ליד הנהר / אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות / אתה יכול לבלות את הלילה לצידה / ואתה יודע שהיא חצי משוגעת/ אבל בגלל זה אתה רוצה להיות שם / והיא מזינה אותך תה ותפוזים
"רק אוהב אותך הלילה/ דמדומים ומנגינות/ והמתנה שלי הלילה/ בלי אותן האכזבות/ רק אותך רוצה הלילה/ אין לי כלום גם לא מילים/ ואני חולם חושב עלייך/ את כמו מיליון שירים" אחד משירי הגעגועים הנוגים והנוגעים בזמר הישראלי – למעשה שיר
קשה ולא רצוי להתווכח עם אגדות, במיוחד כאלו שעולות מן האוב עם דמויות אב של הרוק המקומי כמו סחרוף ופורטיס ומחזירות לבמה את סמי בירנבך. קשה להתווכח כי אני כמו שאומרים – קצת משוחד. הייתי שם בזמן שזה קרה, "קולנוע
היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, הגברת סזריה אבורה, אבל הסבירו לה שאם תעשן – תפעיל את גלאי העשן של המלון. הייתה עצבנית. תנו לה לעשן, מה רוצים ממנה עם הראיונות האלה. סזריה אבורה, אמא אדמה, הזמרת היחפה מכייף ורדה Cape
"סטארס" ו"ג'סי" שפותחים את האוסף, אומרים כמעט הכל על רגישותה של יוצרת, סינגר סונגרייטרית, ילידת ניו-יורק, שנעלמה לי במהלך עשרים השנים האחרונות. שני שירים שהם רגישות יוצאת דופן. עלעול בביוגרפיה שלה, מראה שג'ניס איאן "חטאה" בעבר בכתיבת שירי מחאה חברתיים
