פתאום נוחת שיר בצרפתית של זמרת ישראלית. אין לי מושג מי היא נוי מאירסון, אבל לפי השיר הזה, היא היתה עושה קריירה במצעד הצרפתי של השבעים-שמונים. למעשה – גם היום השיר נשמע פופ בעל פוטנציאל להגיע רחוק. לא חייבים ללמוד
זוהי גרסה שניה, אקוסטית, לשיר שאירית דקל הוציאה בעבר, העוסק בעניינים של חברות, בגידות, ותורת היחסיות המצפונית (מלשון מצפון). זהו מצב שמצד אחד יכול להיות טרגי, מצד שני – עושה טוב, משחרר, תלוי מי המתבונן ומה נקודת ההתבוננות. דקל עוסקת
לצחוק או לבכות? עדן חסון לא בוכה, לא צוחק. שר לה בהתלהבות את מה שהוא רואה אצלה, שהיא עצמה אינה רואה או מודעת: שהיא חיה בסרטים – "מסדרת ת'מציאות" לפי ההזיות שלה, משחקת אותה מאושרת – "משחקת את האידיאל". לפי
תמר אייזנמן שולחת ד"ש עם שיר מהעיר שיוצאת מהסגר. רוח בלוז נושבת, ואני עולה על המונית שלה לסיבוב בעיר. אחרי ארבע וחצי שנים בניו-יורק, הרוקרית התל-אביבית המאוד מבטיחה (בזמנה) מרגישה טוב בקור וברוחות של העיר הגדולה. מזג האוויר והעיר מתאימים
מה יכאב לה? – "זה"… יכאב לה. מה זה הזה הזה? לא רק דלות השפה היא שורש הרע אצל מי שיחשיב עצמו לבטח "סינגר סונגרייטר", אלא המונולוג השטחי של הכמו-מתנצל בפניה, ש"מסביר" מה קורה איתו: לא בנוי למסגרות, לא שולט
ג'ירפות זה גלעד כהנא, כהנא הוא הליבה היוצרת, הטון השליט, הנוכחות המובילה, המנגינה והקצב. הוא הסיפור והוא המספר. הוא התוכן, הצורה והסגנון. הלהקה היא אמצעי. השיר הוא כהנא מובהק. הרפטטיביות, הצליל, ההטעמה של המילים. השיר מתאר מצב של אישה מבואסת
יש סיבה לבכות בשניים? היא מבואסת ורוצה אותו. הוא מדוכדכך ורוצה אותה. אז על מה השיר? למה נפרדו? נראה שזו דרישה מוגזמת לקבל הבהרות מיצרני ז'אנר הים-תיכוני. יש דרישה, יש מטרה, אז ממציאים עוד אינסטנט על יענו לבבות שבורים. מגייסים
אילו היו שולחים לי את השיר ללא שם המבצע, סיכוי סביר שהייתי אומר: לאונרד כהן. גם כך, בביצוע של דיויד גילמור, רוחו שורה על השיר כמעט בכל מרכיב, בלחן, בטון, בעיבוד. "Yes, I Have Ghosts" נכתב בהשראת ספר חדש שכתבה
ההבדל בין להיות צעיר ולהרגיש צעיר? יש שחשים צעירים הרבה יותר מגילם הכרונולוגי. "אני לא נהיה צעיר יותר/ אבל אני משתפר", שר אלון לנדא. זה לא עניין של זמן אלא של בגרות נפשית. יעבור זמן רב, תחווה אירועים שונים, עד
אסוסיאציה פרועה: לאנורד כהן ביקש – "דאנס מי טו דה אנד אופ לאב" . אינאבל מבקשת – "דאנס מי טו דה גרייב". זה לא אותו המוות, אבל גם אצל כהן יש מוות בסוף התהליך. קח אותי לאובדן חושים, כי המסיבה
פסיכולוג יפרשן את השיר כעייפות נפשית, ניסיון לאיתחול מחדש של הנפש התקועה בסביבה עוכרת ומנכרת. יציאה אל חיק הטבע, כמה שזה נשמע חבוט וקלישאתי, כנראה עושה את העובדה. בדימוי של שים אדרי – זה לשתול יערות במרפסות, מקום בו הילדות
הלוזר שופך תסכול שגרתי, מהסוג שמתאים לעשרות ולמאות מבואסים, שממשיכים לחלום בערבון מוגבל. עושה שימוש עדכני בכלי הטיס הפופולארי כדימוי לסוג של חלימה בהקיץ, ניתוק מהמציאות. הרקע: הודאה בכישלון. מה שרציתי/ חלמתי להיות מול מה שקורה בפועל, שהוא משהו שאין
והפרחים למשקיעים, למפיקים, ליצרני הקליפ. יש כנראה משהו שכותב שורות אלה אינו יודע: מה כל כך מסחרי בחיבור בין עדן בן זקן ועומר אדם? האמנם קומבינה שתתרום מסחרית לשניהם? השאלה מופנית למשקיעים. יש לי שאלה גם ליוצרי השיר: מה השיר
רבקה זהר מנסה לגעת במהות האמן בשורות פרוזאיות משמימות הפותחות את השיר בגוף ראשון. "שאלו אותי מה זה להיות אמן ומיד הבנתי שאני לא מבינה בכלל". ה"מיד" מסמן ניסוח חפוז, כאילו שהשאלה הזו לא עלתה בכל שנותיה כאמן. בהמשך מפתחת
על משקל ברומא תתנהג כרומאי, Full Trunk מבינים כי בתקופה זו, שאין יכולת לעוף מכאן, תתנהג כמו ישראלי, תן פול גז מוסיקה ים תיכונית. גם סירטאקי הולך. קיבלו אישור מהפקת העונה החדשה של "תאגד". שיר על בריחה מהמצב. "לעוף מפה
המוסיקה והקול של עמיר בניון העלו את השיר לנתיב המרכזי של הרדיו הידידותי, אלא שהרגשתי שאני מתקדם עם המנגינה, אבל נשאר עם המילים מאחור, ושמשמעותן אינה מתבהרת בהאזנה ישירה. פרשתי את השיר לנגד עיני, וקיבלתי בליל המטאפורות שמתמקד בעבר ובישן,
Yorda (ירדן לויתן) משכיבה עצמה על ספת הפסיכולוג של עצמה. השיר הוא ביטוי מודעות-עצמית לרגשותיה-מחשבותיה-צרכיה מתוך מצוקה קיומית. "אף אחד לא יכול לפגוע בי כמו שאני יכולה, בטח שזה הפחד הסודי שלי, גם אם יש לי מה שנדרש לבנות את
להפקיע את השיר הזה מחלקת תפילתו האישית של מאיר בנאי, ועוד בשלושה קולות? יש הסבר רציונאלי לאינטרפרטציה המשולשת? אברהם אבן עזרא בניסיונו לגעת בנשגב – מילא את בנאי (האלבום "שמע קולי") במוטבציה לשיר "לך תאוות תהילתי/ היה עזרי בצרתי". במקור,
להתאהב בואלס הזה מחדש. זוכר לצמד הפרברים חסד נעורים בזכות השיר הזה, קלאסיקה ישראלית של יורם טהרלב וסשה ארגוב, שראשיתו במנגינה שהולחנה לסרט "הוא הלך בשדות" (1967). דוד לביא בהפקה חדשה ובדואט עם תמר פילוסוף מחדשים את השיר ומשיבים בו
עדי אולמנסקי הופכת את התמיהה המרוגשת על מהות היחסים עם הגבר המכותב בשיר לסרט מתח, שנפתח בקצב תקתוק שעון מאיים. אולמנסקי מנסה לשתף אותו/ אותנו בתסכול שלה. נמצאת בסיטואציה של תעיה ותהיה. לא ברור מהו "השילוב המסוכן" שהיא מייחסת לו,
גברים יכולים לבכות גם בשקט. מלנכולי לייט. אליה רוסיליו מוציא עוד שיר אהבה נכזבת מהמחברת שלו. "המלאכית" קרא לה. ישות על-טבעית. מתחבר עם "עפה מכאן". נזקים? – ניפצה אותו לחתיכות. השיר לא מספר הרבה, פרט לכך שהוא נותן לפצע בליבו
יאללה, תזמינו להם משטרה, תתלוננו למשרד הבריאות. לפי החגיגה בקליפ, אין כאן מסכות שלא לדבר על שמירת מרחק. נו טוב תבינו את הבלגן. חיכו המון זמן לבלות. אז ואם כבר לבלות אחרי תקופת התנזרות – אז רק בנות, רצוי חשופות
לחפש אהבה במרחבי האינטרנט. מיליונים עושים את זה. בדרך כלל רובם טועים. זה מסתיים בפייסבוק בתחושה מבאסת כמו ששר איזקמן (איתמר איזק : I reach out for you as I touch the screen, but you won’t let me in. הקול אינו
זהו שיר הגאווה הרשמי של תל-אביב יפו (לפי דבר דף יחסי הציבור)? לי זה נשמע ערימת שטויות במיצי ההפקה הגרנדיוזיים של ג'ורדי. אילו אנוכי חלק מהקהילה – ממש לא הייתי גא. עברית, אנגלית, קצת ערבית, פתיח כינור מסולסל, ובהמשך דאנס
צחי אלוש שר על יחסים של חברות עם בליינית, שחיה את ההווה על גברים שמוציאים אותה למסעדות הכי טובות. החיים ה"נורמליים" (חתונה, ילדים) לא מעניינים אותה. הסיפור מגולגל בגוף שני ושלישי. הדובר כמו דואג לה ולעתידה, מזהיר אותה באוריינטציה של
מה איחד את נרקיס ומירי מסיקה לשיר שיר געגוע למשה? "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים …ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, י-יב) תזכורת: משה רבנו
אנחנו ב"מחלקת האבידות של החיים". העיר הגדולה וחיי הנפש. עמיחי הלל מדבר על תל אביב. הוא רואה אנשים "בלי פנים", מרגיש שכולם הפכו אויבים, תחפושות במצעד החיים, וגם מתייחס לשינוי שחל בו – "מתי ביקרת את ההורים מתוך געגוע"? הבסיס
גם ג'ייסון דרולו הולך שבי אחרי אפליקציית טיק טוק ומסמפל להיטו הויראלי של Jawsh 658 שנקרא (Laxed. (Siren Beat, המוזיקאי הניו זילנדי בן ה -17, תלמיד שחתם על עסקת תקליטים עם קולומביה רקורדס. אתה צריך לדעת לאיזו רשת חברתית להתחבר.
איך אפשר שלא להסכים, אבל נדמה שמה שנקרא "שירי מחאה" אינם משפיעים על המציאות, במיוחד במקום בו אנו חיים. גם ההיפ הופ כבר לא מה שהיה. זה נשמע עוד שיר מחאה שמביע תסכול מוכר, ואתה יכול לסמפל (הכרזת העצמאות), לבצע
הדרך בה אתה הולך בחייך היא אך ורק שלך, לא שייכת למישהו אחר. עד סופה אתה הולך לבד. אילן וירצברג חוזר ל"דרך אחת" שהלחין והפיק לחוה אלברשטיין לאלבומה משנת 1995. השיר הוא הכרה של האדם בריבונותו על חייו. וירצברג בחר
