ריקי גל אתה בא
סערת בואו הנושבת בצליל סול-דיסקו מהשבעים. תישאר בד' אמותיה, בינה, בינו ובין הקיר. איש לא ראה, לא שמע. המוסיקה בעיני רוחה דווקא מאירה אותה (את הסערה) בחשיפת יתר מסעירה. הקונטרסט יפה. כל מה שמפעים בבואו מגיע לשיר. ריקי גל מצליחה
סערת בואו הנושבת בצליל סול-דיסקו מהשבעים. תישאר בד' אמותיה, בינה, בינו ובין הקיר. איש לא ראה, לא שמע. המוסיקה בעיני רוחה דווקא מאירה אותה (את הסערה) בחשיפת יתר מסעירה. הקונטרסט יפה. כל מה שמפעים בבואו מגיע לשיר. ריקי גל מצליחה
אחרי זעקת אהבתו הנכזבת ב"מיכל", השיר שהפך אותו לכוכב הבא, העליתי שאלה לאן המלודרמה הזו תוביל אותו. לפי "שדים בעיניים" אליאב זוהר נמצא פחות או יותר באותו מקום, מתרפק בכאב על העבר, מנסה להמריא מאותה נקודה של מפגש רגשני בין
האם התכוון ל- מה התכוון המשורר? שיר לעיתים מותיר אותך מהרהר, חוקר, מתחבט. האם הוא מצליח להבהיר את כוונת המילים? הבעיה של כותב השיר הזה, שהוא לא מכיר בכוחן של מילים לדייק כוונה, לשקף אמת. מילים מותירות אותו ספקן. האם
מהי אהבה? קחו עוד תשובה. אני מעריך שמבקרי מוסיקה מחפשים את ההברקה הצינית הפחות נדושה לומר משהו על מיינסטרים סנטימנטלי דביק. ינבחו משהו, ועידן רייכל יעבור הלאה. יש לו שיר חדש להדרן. הרגשן שבו התחבר למלנכולי. אני מסכים: היום לא
אולי שלומית אהרון תקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. בינתיים היא נמצאת על התסכול שהעבירה לה רחל שפירא. הבנאדם שמתעורר בבוקר, מלא דאגה ופחד כאילו הוא אחראי לגורלו של היקום. אהרון מבקשת להרגיע, להתנתק מעצמה, להרפות, או במילים פשוטות
היא "אחת כזאת" שמסתירה ביום וחושפת (בצעקות) בלילה. סובלת מאהבה נכזבת. המחשבות רצות לה באמצעות רצף פשטני של "ואולי", שאומר שהיא לא בטוחה בשומדבר. אולי יש מצב שהוא יבוא אליה, שהזמן ירפא, שהם ייפרדו ואולי הוא בכל זאת כל מה
מה שהמוח חושב, מה שהלב מרגיש. נכון שהגיע זמן לדבר, אבל מילים ומנגינה משרטטים יותר מדויק את נפתולי אהבתה. באהבתה היא מנסה להקשיב לעצמה, שואלת שאלות, עושה חשבון נפש מול בן זוגה. זה הטון של יובל גיגי שבולט ברכותו/ רגישותו.
דיר באלק. גברים תתרחקו. הבא שנוגע בה מת. ראו הוזהרתם. היא יורה. שלא תטעו. אפרת גוש יוצאת למלחמה. סכין בין השיניים. אל תנסו עליה. היא אש וגופרית, ציידת ראשים. זו לא רק מלחמה פרטית שלה. זו מלחמת הישרדותן של נשים
לשמוע את רוני דלומי לא מתקתקה, לא מתייפייפת, מנסה לחלץ מתוכה איזושהי אמת על פחדים ועל תקיעות מתוך ניסיון שלא צלח לחיות כפי שהיא הייתה רוצה. צד שנ, לא ברור מה בדיוק רוצה מעצמה: האם היא מחפשת אומץ לחיות, להכיר
הכל בגללו? שירה מרגלית מתפוצצת עליו ומכסחת אותו. כל מה שהיא אומרת נכון? חסר תקנה, שקרן פתולוגי, גם "ארבעים" פסיכולוגים לא יעזרו לו, מזיף במכונית, גונב לה את הכרית, מתקן לה את העברית, מדליק מאוורר במעלית, קורא לה בכיינית, הורס
חשבתי שריטה תספק שיר בשפת האם שלה לתמיכה במאבק של נשות אירן, אבל היא שולחת שיר שמתכתב עם גל הלטין דיסקו פופ. המגמה? המסר? שום מסר. ריטה את אייל ליאון קצב הלכו על טרנד אסקפיסטי כובש עולם. ריטה עכשיו בראש
מדברים לטומי, שרים לו בלדת רוק בנוסח של פעם. מתפעמים ממנו. תן לרגש לרוץ לפניך. על מה ההתרגשות? מיהו טומי? "ילד פעוט שיודע על צלילים לעוף." המוסיקליות שלו חריגה. "יש לך את זה חזק בפנים/ אז תפסיק לעשות פה עניינים".
ההבדל בין אושר אמיתי לאושר מדומה? תנו לצחי אלוש לענות. לא בטוח שיש לו תשובת עומק. בשיר זה מסתכם בכך שהיא "זורמת לו בדם". האם אלוש יסתפק במשפט האקראי הזה לאבחן מהות אושר האמיתי? גם כותב שורות אלו חושב, שהעיסוק
ראפ מייצר טונות של תלונות. אתה לא מרוצה? קשקש משהו, ברבר משהו. העולם הזה הוא סלט של הבל והבלים, וסלט גרוב מנסים להגיד משו על זה. על ביקורת טורדת, על דיבורים סתם. מה אמת, מה נכון, מה לא. בסוף כל
יש שירים עליהם אומרים – מגיעים ישר מהלב. יוצאים כמו תרשים פלט הרישום של הפעילות החשמלית של הלב. אנחנו אולי "בני אדם דפוקים" כמו ששר לירון אטיה, כשמדובר בפעילות מוחית, אבל מאוד קרובים לתוכנו כשמדובר במצבים שהרגש משתלט על השכל.
למרות החשיכה – יש לך יד מצילה, שר מיקי שביב בעוצמה דרמטית מתכוונת. אני מוחא כפיים אחרי שלוש האזנות. קשה בימינו לקבל שיר שמסתמן כקלאסיקת רוק בעברית. שביב משדר מצוקה והארה, כל מה שמבטא מבחינת תודעתו-עולמו את "הרגע הזה". תביטו
מה קורה לנו בראש/ מוח? האם אנחנו מנצלים את מלוא היכולת של המוח שלנו? התשובה היא לא, אבל המוח יכול להיות הרבה יותר גמיש ממה שאנחנו חושבים, מכונה שנמצאת בממשק תמידי עם הסביבה. "ואין אף פרט אחד שולי, בשבילי/ אין
בא לה ללונדון או פריז. זהו? זה כל השיר? אה, רגע יש חרוז – רוצה את זה זריז. גם שיתנו לה להזיז. יצא חרוז! ואללה. זה מה שרוני דואני רוצה – פריז-זריז? זהו? מה הסיפור של ה"זריז". מבצעי חג המולד?
מה קורה? מה זה ה"משהו" הזה? במה נוגעים? למה מתחברים? שירה של עדית פאנק משאיר בערפל תחושתי. אולי זו טיבה של שירה, שבה הנסתר מכיל את מה שלא לגמרי גלוי, ותן לדמיונך להשלים. מה שברור הוא שיפעת בר סלע בלחן
הדביקו למתחרה מה"הכוכב הבא" טקסט מבולבל, שהוא, ככל הנראה, לא מבין מאין נפל עליו. מה הקשר בין "להחזיק הכל בבטן" ובין ה"שקרים בעיר הזאת? האם הוא מזדהה/ מתחבר עם משפט כמו – "אני לבד מחפש נחמה בבעיות של אחרים". מה
ישי לוי מבקש סליחה עם כניסתה של השנה החדשה והימים הנוראים הממשמשים ובאים, וזו הזדמנות להלל ולשבח את האל כמלך, ולהרחיב את המטפורה באמצעות "ארמון לשוב אליו". לאיזה מלך מתכוון? מלך הכבוד, מלך המשיח, מלך העולם, מלך מלכי המלכים? לא
מירב הלינגר שרה שיר עצוב על הליכה לאיבוד בתוך עצמה. הכל אצלה כביכול הסתדר "אבל הבית בוער מבפנים". השאלות הנצחיות הקלשאתיות ("מי אני") לעולם אינן נענות. הנסיון למצוא תשובות בחיק האמונה – גם הוא אינו צולח ( "לא מצליחה לעבוד
מה, אנחנו הולכים שוב לבחור את הפחות/ הכי מושחת מהמושחתים? לא נשבר הזין? שבק ס' חוגגת הופעה בראשון, ובעקיפין מעלה את השאלה: מה נשתנה פה? ביידיש אומרים – גורנישט מין גורנישט. אותה השחיתות, אותם המושחתים, "תגנוב, תחמוד, שקר, תבגוד, תבעט,
רוני אלטר שרה את סיפור אובדן אהבתה. המנגינה נוגה, הטון כואב מתכוון. הדמעות אשר זולגות על עורה, מילים עדינות הופכות כולן לקפואות ומחוספסות כל מה שהיא עשתה לא הספיק. מפקפקת אפילו באהבתה אליה. המוסיקה משדרת תחושהאותנטית בקצב מיד טמפו. השיר
שמעתי את גלי עטרי שרה את השיר היפה הזה בשם אחר – "יש פה רגע" במאי 2021. מה מהות הקאבר? מה מהות שינוי השם? הסבר: הוא מתחיל בחיבור היצירתי בין דיקלה דמארי לסגיב כהן, שהחל לפני 4 שנים, כשדיקלה הגיעה
רוני ידידיה גייס גם את שאנן סטריט לנבחרת שירי אלתרמן שלו. מדוע? רק כדי לייצר גיוון של זמרים מכל סגנון? חיפשתי תשובה בדף העיתונות שנשלח – לשווא. מה הערך המוסף? ידידיה מאוהב בפרויקט, חוגג עליו, ובדרך מזמין כל מי שמסכים.
תחשבו על רגע. יחידת זמן שמסמנת זמן קצר (תחליף לדקה) גם אירוע, מקרה מסוים (לא אשכח את הרגע הזה בחיים) מה זה רגע? תלוי את מי שואלים. מבחינת היוצר "רגע" הוא משהו מאוד לא בהיר. הוא כמן הזמן, משתנה כל
נוסטלגיה אהובתי. הנטיה להתרפק על זכרונות ילדות חוצה קבוצות גיל. אתה לא חייב להיות "קשיש" כדי להתגעגע לטוב של פעם, לבקש לחזור לעבר. אלון אגזדה כל כך נפעם לכמוה לעבר, שהוא מערבב הכל מכל משחקי גולות, כדורגל, שולחן קלפים, ריחות
בקולו המלנכולי המיוגע, אריק סיני שר סוג של התבוננות על החיים שעברו. מה שראה, מה שחווה, ברמה האישית, בראיה המרחבית. על עצמו מעט יודע לספר פרט לכך ש"פעם איבדתי את עצמי", אבל השיר מתמקד בעיקר בפער בין כוונותיו הטובות ובין
מה רצה בניה ברבי להגיד? בסופו של שיר נשארתי כמעט לוח חלק. נזכרתי בקרן השמש אחרת, זו ה"מאוחרת" של שלום חנוך. בלדה לירית שנכללה באלבום רוק שביטא את שיאי המעורבות הפוליטית והמחאתית במוסיקה הישראלית. חנוך שר על השקיעה שנמוגה ("אבדו