פטריק סבג

הפתיח האקוסטי מוביל כביכול לשיר פופ מלודי, אלא שזה לא קורה. שחר אריאל פוצח בדיבור בלשון מקראית, נוגע בדימיונו ובתחושתו באביו החובר לעולמו של אלוהים, לומד תורה בהיכלו. השתוקקותו של הדובר היא להגיע למצב דומה ("הלוואי וכמוהו גם אני אזכה") בעסקת

אריס סאן ממשיך להיות מועלה באוב אצל ארז לב ארי. גם קולו מסומפל לצורך ה"דאם דאם". מיתולוגי? תלוי מי המתייחס. כשאתה מחבר מילים חדשות ללהיט עממי ישן, סימן שמשהו כאן תפס לך את הלב. זה יותר מאשר סתם קאבר. ארז

חייו של  צעיר בישראל נמצאים על מסלול שבין הנופים המקומיים המחוברים למלחמות וצבע אדום ובין המולת ארצות המזרח, בין ריחות אבק שריפה לריח הגשם אחרי המונסון בהודו. "טיול אחרי הצבא" – שלוש מילים הכי נדושות במציאות המקומית, ועם זאת אומרות כמעט

בום בום בום. מה שעובר לו בלב כשמישהי מנסה לפתותו. איך עומדים בזה? עומדים, מתאפקים, שותקים, אבל לעולם לא מפסיקים לרצות. שירת גברים מתכוונת. תרצו: הימנון המחורמנים המתאפקים, המתבגרים שנורא בא להם, אבל פיתחו מנגנון שליטה עצמית, כבישת היצר. המוסיקה:

ממה היא בדיוק פוחדת? מה קרה שהיא לוקחת דברים ללב? מי הם אלה רוצים  ליטול ממנה את התמימות? מה הסיפור מאחורי השירים שהוא שר לה?  אור בן ברוך מגלה טפח ומכסה טפחיים בדאגתו למי שהוא שר לה פעם בלילות הארוכים. תוגת

איך יוצרים מיתולוגיה מהמיתולוגיה? 26 שנה אחרי מותו, מעלה ארז לב ארי את רוחו של אריס סאן, הזמר היווני שקשר את חייו  עם ישראל.  קיצור הפרקים הקודמים: בקיץ 1957 מגיע לארץ זמר יווני לא מוכר העונה לשם אריסטידיס סאינאנס. לימים – אריס

הסינגל יוצא בעיבוד חדש כשיר הנושא של הסדרה "פאודה". כתבתי עליו בינואר 2015: "נעלה עם עידן עמדי על הכביש לנסיעת לילה. הוא מנסה למצוא מקלט. נתחיל בנסיעה נינוחה. כשנעבור ליד מסגד, יקרה משהו. נלחץ על הדוושה. המוסיקה מתעצמת. מה לעידן

שרי חוזרת מכפור של שנים. מבחינתה – השמש זכרה לא ליפול, משפט שמוביל לנרטיב של השיר. שרי מנסה לומר משהו על פסיפס חיים במסע לאחור, על ילדה שהתעצמה, אושר שמתגנב. שרבטו בשבילה משהו על תהליך של צמיחה בטקסט שאינו חף

אני לא הבנתי באמת מדוע ענבר זיגדון  שרה בלשון זכר, ועוד בקול גבוה, את שיר ההיתממות הזה. מבחינתי – זה מעמעם לחלוטין את קסמו של השיר, ויש בו קסם, הגם שהטקסט הוא סוג של תובנה שטחית על הפער בין שכל

שירים הם כמו ספת פסיכולוג. שפוך את מועקתך, סדר את מחשבותיך. אור בן ברוך מבקש שקט להיות עם עצמו, להתנקות מרעשים כדי להבין שהוא ברח מעצמו ולהגיע למסקנה רטרוספקטיבית, שהוא מוכן לחזור על אותה חוויה, אפילו להיפגע וליפול כדי שמשהו

אהוד בנאי הגדיר את להקת עלמא – "פולק כנעני-עברי". לא בטוח שאני יורד לסוף דעת הסיווג. יש משהו כזה – פולק כנעני? עלמא – מוסיקת עולם? עזבו הגדרות. הן אינן מוליכות לשומקום. המבחן הוא בדבר עצמו, במילים, במוסיקה בביצועים. אני שומע

נסיעות של פעם על כבישים מולידות  זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. אמיר דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד"

לפי הטון והמנגינה העצובה  – שי גבסו במצוקה. ניסיתי לפענח  מהותה. מצאתי רצף משפטים, שמעיד על בלבול. איך לראות דברים? מה עובר בראש? בלבול כשלעצמו מעיד על סערת/ מערבולת רגשות. הבנאדם מסתכל על דברים אחרת. נוגע ב"טלוויזיה" ב"סינדרלה", נמצא על

פטריק סבג משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, חושף משהו מקו הרהורים. עיקרה של המחשבה: במסע החיים שלך – האם יש משהו להיאחז להרגיש במרחב מוגן? הדימוי  ל – ממ"ד, מרחב מוגן דירתי, שיגן עליך, משמעותי.  אדם מתגונן לא רק מחומרים

עידן עמדי לקח על עצמו תפקיד כפול: להיות המוכיח בשער והחוזה את אחרית הימים. תביטו בקליפ. אין מה להוסיף. עמדי מציב מראה גדולה מול תרבות השמח והחפלה של המוסיקה הים תיכונית. על מה ולמה אתם רוקדים ושמחים כל הזמן? שואל

כתמים של תרבות רוק אותנטית. זו התחושה בסיום 8 הדקות של "ליבבתיני" בהדרן. ארז לב ארי והלהקה מותחים את גבולות השיר. התזמור סוחף. פעם, בעבר חשבתי, שמתאים לשיר הזה עיבוד אקוסטי. אחרי הביצוע הזה, אני חוזר בי: כך צריך להישמע

"והאמת", שר שלמה ארצי יחד עם ישי ריבו, "שאין אמת אחת", אבל האמת היא ש"את יחידה, ואת היופי והעצב". בארבעה עשר שירים חדשים חיפשנו את "האמת" של שלמה ארצי. האם יש יותר מאחת? יש אחת, שאין לערער עליה, שהוא ממשיך

סיפורים הופכים ל"כתמים של תרבות". לארז לב ארי יש כמה סיפורים כאלה במסע המוסיקלי שלו, חלקו רטרוספקטיבי, שהוא מבקש לשתף אותנו בהם משך כ-39 דקות, באלבומו השלישי "כתמים של תרבות". שיר הפתיחה, "עפיפון ברוח", תמונות של נשים גדולות שליוו את

שיר מחאה סמויה? על פניו – שלמה ארצי כתב שיר אהבה נכזבת מנעמי, ש"הלכה להיות דוגמנית". אלא שדוגמנית מייצגת קריירת פלסטיק של אשליות, וזה למעשה מהותו של השיר, שעושה שימוש בשירה של רחל המשוררת מ-1927. במשמעות של – ואולי זה

ארז לב ארי מספר סיפור עצוב על נחום, שהמלחמה תפסה אותו בשעת נעילה.  הוא חזר הביתה בחילופי שבויים. דעתו נטרפה עליו. ציונה ידעה שאם תלך ממנו – לא תהיה לו אחרת, נשארה עמו גם כשהלך לאיבוד. קשרה את גורלה בגורלו.

דרור משען מעלה זיכרונות בטון מתגעגע. מרחק הזמן מייצר תחושה מעורפלת. המבט לאחור מטעין במוסיקה רוויית כמיהה.  משען מנסה לעטוף את השיר במעטה הזה של "קסם זר". המוסיקה מלודית להפליא. יש בה זרימה מענגת, הד מתקתק שנוגע במרחב הזמן. משען

מלחמת המינים בינו ובינה מנקודת מבטו המפוכחת. זוהי מלחמה על הבית. כמה פעמים כבר עמד לילד הדלת. היא מכירה את ההצגות שלו. למרות שזו מלחמה "בין טוב לטוב על הזכות לאהוב", השיר מושר מזווית של הגבר הקורבן. איך היא רוצה

תשובה על השאלה מהו "שקט אמיתי" נבקש מכותב המילים שחר אריאל. את התשובה הרגשית נקבל משלומית אהרון ששרה  על אי רצונה ב"שקט אמיתי" – "כשאני איתך הכל נהיה סערה/ אתה כמו תלתל כמו טיפות הטל/ נוסק שוב על גל".אחד השירים

הלב המדמם מרוב אהבה המושבת ריקם. אבי ווקנין  שר בפתיחה בטון בין מקונן לכועס אל האהובה: "מי את חושבת שאת בכלל" ו"אז מה אם את יפה היום".  הסלסול בליווי צלילי העוד (עמוס הופמן) מסגיר את העצב. הכעס מתחלף בתוגה עמוקה